אורי מגידיש משחזרת: "אני צועקת בעברית, אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה חילוץ"

"אני רואה עוד מישהי נלחמת בכריעה עם פיג'מה, לא ידעתי איך קוראים לה אפילו - ואני יודעת שהיא הגיבורה שלי כרגע". 

כך מתחילה לשחזר בראיון ל"עובדה" שורדת השבי אורי מגידיש שחולצה במבצע חילוץ משבי חמאס. הגיבורה שלה היא המפקדת עדן נימרי שנלחמה ללא הפסקה במחבלים.

"30 מחבלים נכנסים למיגונית באופוריה, הם בהכי שמחת חיים שיכולה להיות והם נכנסים והם מסתכלים עלינו בחיוך, אני לא אשכח את החיוכים שלהם. אני אפילו לא זוכרת איך הם נראים, אבל אני זוכרת שהם חייכו. והם מסתכלים עלינו והם בוחנים מי חיה ומי לא", היא מתארת.

"בטעות יצרתי קשר עין עם אחד המחבלים שם, הוא הצביע עליי ולקחו אותי ראשונההם מעלים אותי לג'יפ, אומרים לי להתכופף ולהיכנס מהר לקדימה של הרכב". 

אורי ממשיכה לתאר:

"קרסה עלינו התקרה וכל הבית היה אש. אחד מהשובים מת באותו רגע ואני לא הרגשתי אפילו שנפצעתי". "הבוס" והיא בורחים משם ומגיעים לבית חולים.

"ואני כאילו מתחילה לאבד איזון, כל החדר מסתובב לי. אחד מהרופאים מדבר איתי באנגלית ואומר לי שהולכים לתפור לי את הראש עכשיו ואת הפנים. הם מתחילים לנקות לי את האזור של הפה והם לא מרדימים את האזור. זה היה כאב שאי אפשר לתאר אותו, בחיים לא הרגשתי כאב כזה. ואני מנסה להחזיק במשהו, אין לי במה להחזיק, כולם מעיפים את הידיים שלי, הם אומרים לי לשתוק, הם אומרים לי לא לצרוח".

"ידעתי שברגע שיש חילוץ, הם הולכים להרוג אותי כדי שלא יחלצו מישהו חי". היא מוסיפה. "הם אמרו שאם יש חיילים ישראלים בדלת, יהרגו אותי קודם. אני זוכרת שהלב שלי היה בתחתונים מהפחד הזה שיבואו לחלץ אותי".

בשלב מסויים מבצע החילןץ למענה יוצא לדרך: "אני מתחילה לשמוע רעשים של ירי ואני מבינה שמשהו קורה. יש חילופי אש בחוץ. ואז כשאני מבינה שקורה משהו, אני הולכת מאחורי המקרר ואני מתכווצת, אני יושבת עם הברכיים, עם הראש בין הברכיים ומסתירה את האוזניים. אני צועקת בעברית, אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה חילוץ".

האדם שמחלץ אותה נראה בדיוק כמו כל אחד מהמחבלים והיא לא יודעת אם מושיעים אותה כרגע או שהיא נחטפת שוב:

"זה היה יכול להיות עוד בן אדם שבא לחטוף אותי, אבל אני הולכת איתו, הוא לוקח אותי - ואנחנו רצים. מתחילים נסיעה ומדברים אליי בעברית. זה שלקח אותי, זה שרץ איתי מדבר אליי ודואג לי ובודק אם נפצעתי ובודק אם קרה משהו. אני זוכרת שאני מחליפה איתו מבטים ואני רואה כמה הוא מתלהב. רק אחרי שחזרתי והתאקלמתי קצת, הבנתי שגם בשביל האנשים שחילצו אותי זה היה, סוף סוף לנשום אחרי תקופה כזאת".

נועה מרציאנו, חברתה הטובה, לא שרדה את השבי.

 "כשחזרתי, אז היה לי קשה, שאני פה והיא עדיין שם ופשוט חיכיתי לשמוע ממנה וציפיתי שהיא תחזור גם ושנדבר על זה. להיות עם עוד מישהי שחוותה את אותו דבר כמוני", היא מתארת בכאב.

"היא נפצעה והיא הגיעה לבית חולים, לשיפא, ולפי מה שהבנתי, ממש כאב לה והיה לה קשה ואחד הרופאים פשוט סיים את החיים שלה, הוא החליט. יש לנו סיפור די דומה, רק שהסוף שלה הוא אחר. זה אכל אותי בהתחלה, למה הסוף שלה כזה והסוף שלי ככה? למה אותי תפרו ובי טיפלו והביאו לי משככי כאבים וכאילו, אותה בסוף רצח רופא?"