שורדי השבי משתפים: "זה הרגיש כאילו הרחתי את החיים במקום של המוות"

"חפרתי דרך מנהרה שקרסה, דרך שקי חול. פעלתי לשנות את הגורל שלי. יום אחד, כשחפרתי, פגעתי בשורש של עץ. הרחתי את זה. זה הרגיש כאילו הרחתי את החיים במקום של המוות. ניסיתי לברוח, חפרתי במשך שבועות. גרמתי לעצמי לעבוד כדי לשנות את גורלי. לילה אחד יצאתי החוצה, ראיתי כוכבים. כתבתי 'חטוף' על שק חול. אבל הם גילו והכו אותי במשך ימים".

את המילים המצמררות האלה ותיאור נסיון הבריחה שלו מספר בכנס בוושינגטון שורד השבי אבינתן אור.

הוא היה אזוק בכלוב שמיתמר לגובה של 1.80 מטר, ובעל אורך של מזרון, תוך שהוא מבודד לגמרי.

"הייתי 738 ימים מתחת לאדמה בעזה, לבד, כבול, ללא אור וללא אוכל. הייתי  אחד מבני הערובה האחרונים שחזרו הביתה. כל השבי הייתי במנהרות לבד. במשך יותר משנתיים לא ראיתי אור שמש, ימים חלפו מבלי שאף אחד דיבר איתי, לא שמעתי את השפה שלי, אף אחד לא קרא בשמי. החלק הקשה יותר הוא לא לדעת כלום, לא איזה יום היום, ולא מה קרה בעולם, ולא אם האנשים שאני אוהב עדיין בחיים.

"כל דבר בחיי, הילדות, ההורים שלי, השירות הצבאי והעבודה שלי בתור מהנדס לימדו אותי מי שאני. ואני לא רואה בעצמי כגיבור, לא בחרתי להיות חטוף, הגיבורים הם החיילים שבחרו להילחם עבור אחרים. הם הצילו כל כך הרבה חיים ואני רוצה לעזור להם, זו המשימה הבאה שלי".

הוא סיפר מה עזר לו לשרוד:

"כדי לשרוד, יצרתי לעצמי כמה חוקים, הראשון - סבלנות, כל יום אמרתי לעצמי 'רק עוד יום אחד', 'אל תחשוב יותר רחוק'. סבלנות הייתה חבל ההצלה שלי. כלל מספר שתיים - למצוא מכנה משותף. דיברתי עם שוביי על אמונה, על התורה והקוראן, על יוסף ויוסוף, על אברהם ואברהים, שם שונה אבל סיפורים אוניברסיליים. כלל מספר 3 - הכעס הורס אותך. אי אפשר לשרוד כשאתה כועס. אני מרשה לעצמי להרגיש את זה לפעמים אבל אני משחרר. הכלל הרביעי - לשמור על המוח עובד. הרקע ההנדסי שלי הציל אותי, אני סופר צעדים, אספתי נתונים, בניתי מנורה קטנה מכבלים שבורים, תכננתי דרכי מילוט בראשי ואמרתי לעצמי 'אתה לא תיתן לאחרים להחליט על הגורל שלך".

עוד אמר:

"אני חי, וכיוון שאני חי, יש לי אחריות. אחריות לדבר על סבלנות, על אנושיות, ועל מורכבות. אחריות להבחין בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון, ולשמור על בהירות מוסרית. אחריות להזכיר לנו שפילוג הורס אותנו, ושאנחנו חייבים לחפש את מה שמחבר בינינו, לא את מה שקורע אותנו".

שורד השבי גלבוע-דלאל אמר בכנס:

"לפני שהורדתי למנהרות, הצלחתי לשמוע קצת את הרדיו. שמעתי מה קורה בישראל וברחבי העולם, על כל האהבה והתמיכה מהקהילות היהודיות באמריקה וברחבי העולם. התפללתם עבורי ועבור כל שאר בני הערובה שיחזרו הביתה בשלום בהקדם האפשרי. נתתם לי תקווה וכוח".

שורד השבי אביתר אמר:

"המסע החדש שלנו רק מתחיל, מסע של ריפוי והתמודדות יחד עם משפחותינו ואנשים מדהימים כמוכם שתומכים בנו. נתאושש, נבנה מחדש, ונצא חזקים מתמיד. בזמן שהיינו בשבי, המשפחות שלנו נלחמו כל יום. הן הלכו לכל מקום, קראו בשמות שלנו, דרשו את החזרנו. האהבה והכוח שלהן הגיעו אלינו, גם מרחוק. והיום, בזכותן ובזכות רבים מכן, אנחנו בבית".