שמירת הלשון

הלכות רכילות כלל ט - ו
 אַךְ כָּל זֶה הַהֶתֵּר דְּעַל יְדֵי שְׁנַיִם, לְאִישׁ שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, רַק שֶׁיִּנָּצְלוּ עַל יְדֵי זֶה מֵעֶצֶם הָאִסוּר שֶׁל דִּבּוּרִים הָאֲסוּרִים, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים ((כב)) מִמְּסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה לֹא נָפְקָּי {לא יצאו}, שֶׁעַל יָדָם יַעֲשֶׂה הָאִישׁ, שֶׁמְסַפְּרִין לוֹ, דְּבַר אִסוּר. כִּי עַל פִּי דִּין אָסוּר לוֹ לְקָּבֵּל דִּבְרֵיהֶן וְלַעַשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ לְהַפְסִיד לַחבֵרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֵעִידוּ עָלָיו בְּבֵית דִּין וְהִרְשׁוּהוּ בֵּית דִּין לַעֲשׂוֹת כֵּן, כַּמְבֹאָר לְעֵיל בִּכְלָל ו' סָעִיף ט' וְסָעִיף י'. וּלְבַד זֶה קָשֶׁה מְאֹד, שֶׁיְּ צִיַּר דִּין זֶה לְמַעֲשֶׂה לְהַתִּיר בְּעִנְיָן זֶה, (מִלְּבַד דְּלֹא שָׁכִיחַ, שֶׁיִּתְקַבְּצוּ כָּל הַפְּרָטִים), דְּאֵין מָצוּי כְּלָל שֶׁיֵּדְעוּ הַמְסַפְּרִין מֵעַצְמָן מִתְּחִלָּה כָּל חֶלְקֵי הַדִּינִין, שֶׁשַּׁיָּךְ בְּעִנְיָן זֶה, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁעֲרוּ עַל יְדֵי זֶה, שֶׁמַּה שֶּׁיַּעֲשֶׂה עִמּוֹ פְּלוֹנִי עַל יְדֵי דִּבּוּרָן, יַעֲשֶׂה עִמּוֹ כְּדִין תּוֹרָה, עַל כֵּן יֵשׁ לִזָּהֵר, שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת שׁוּם עִנְיָן לְאִישׁ, שֶׁטִּבְעוֹ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּעַצְמוֹ, בְּלִי רְשׁוּת מִבֵּית דִּין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלָּכְדוּ עַל יָדוֹ בְּרֶשֶׁת שֶׁל בַּעַלֵי הַלָּשׁוֹן, וְשׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. וכן מוכח בקידושין (דף ל''ב ע''א) בתוס' ד''ה דמחיל, דאפילו אם אני יודע באמת שאין זה איסור, כיון דהוא אינו יודע, אסור לגרום לו זאת, וכל שכן הכא דגרע טפי מכמה טעמים, ומ''ש בח''מ סימן כ''ח בס''ג בהגה''ה דב' עדים יכולים להעיד אף לכתחלה, היינו שם שהבעל דין שכנגדו הוא עכו''ם דלא שייך בזה מסייע ידי עוברי עבירה. ומה שלמדו מזה בסימן כ''ו ס''ב בהגה''ה דכל שכן לישראל עי''ש בביאור הגר''א היינו באופן דמותר לו לילך בערכאות כמבואר שם בהדיא.