הלכות לשון הרע - על ההקשר בו נאמרים דברים, על הוצאת דיבה ואיסור סיפור גנות גם אם זו אמת

 וְדַע עוֹד כְּלָל פָּשׁוּט בְּעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁתָּלוּי לְפִי הָאִישׁ שֶׁהוּא מְדַבֵּר עָלָיו, וְיִמָּצֵּא, שֶׁאֶחָד אוֹמֵר דָּבָר אֶחָד עַל שְׁנִי אֲנָשִׁים, בְּאֶחָד הוּא מְסַפֵּר עַל יְדֵי זֶה שִׁבְחוֹ וּבְאֶחָד הוּא עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה עַל אִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע. וַאֲבָאֵר דְּבָרַי, כְּגוֹן אִם יֹאמַר עַל אִישׁ, שֶׁאֲחֵרִים מַסְפִּיקִין לוֹ אֶת מְזוֹנוֹ, וְאֵין לוֹ דַּאֲגַת פַּרְנָסָה, שֶׁהוּא לוֹמֵד לְעֵרֶךְ ג' אוֹ ד' שָׁעוֹת בְּיוֹם, הִנֵּה, לְפִי עֶרְכּוֹ יִהְיֶה לוֹ זֶה לִגְנַאי גָּדוֹל, וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְרֵי, וְאִם יֹאמַר זֶה גּוּפָא עַל בַּעַל בַּיִת, שֶׁטָּרוּד בְּפַרְנָסָתוֹ, הוּא לוֹ לְשֶׁבַח גָּדוֹל. וְבֵן כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁתָּלוּי לְפִי מָמוֹן הָאִישׁ, כְּגוֹן לְכַבֵּד שַׁבָּת, שֶׁאִם יֹאמַר עַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי בָּתִּים השְּׁפָלִים, שֶׁהוּא מוֹצִיא הוֹצָּאוֹת כָּךְ וְכָךְ עַל שַׁבָּת קֹדֶשׁ, הוּא לוֹ לְשֶׁבַח גָּדוֹל, וְזֶה גּוּפָא אִם יֹאמַר עַל מִי שֶׁהוּא נֶחְשָׁב לְאִישׁ עָשִׁיר, אֵיךְ שֶׁהוּא מִתְנַהֵג כָּךְ וְכָךְ בְּעִנְיְנֵי שַׁבָּת קֹדֶשׁ, לִגְנַאי גָּדוֹל יֵחָשֵׁב לוֹ, וְיִהְיֶה לְבוּז בְּעֵינֵיהֶם עֲבוּר זֶה, וְלָשׁוֹן הָרָע מִקְרֵי. בְּאֹפֶן זֶה ((ט)) בְּעִנְיְנִי הַצְּדָקָה, שֶׁתָּלוּי לְפִי מָמוֹן הָאִישׁ גַּם כֵּן, מַה שֶּׁיִּהְיֶה לָזֶה לְשֶׁבַח, יִהְיֶה לְהַשֵּׁנִי לִגְנַאי. וְכֵן בְּעִנְיָן זֶה בְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אִם יְסַפֵּר עַל אָדָם בֵּינוֹנִי, שֶׁמִּתְנַהֵג כָּךְ וְכָךְ עִם שְׂכִירָיו, לֹא יִהְיֶה לוֹ זֶה לִגְנַאי, וְאִם יְסַפֵּר זֶה גּוּפָא עַל הֶחָשׁוּב שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּתְנַהֵג כָּךְ וְכָךְ עִם שְׂכִירָיו וּמְשָׁרְתָיו, יִהְיֶה לוֹ זֶה לִגְנַאי, וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא, עַל כֵּן קָשֶׁה מְאֹד לְהַעְתִּיק בַּסֵפֶר כָּל הָעִנְיָנִים הַנִּכְשָׁלִים בּוֹ בְּעִנְיַן לָשׁוֹן הָרָע, רַק קַח דִּבְרֵי הָרַמְבַּ''ם {פרק ז' הלכה ה' מהלכות דעות} עֲטָרָה לְרֹאשְׁךָ וּזְכֹר אוֹתוֹ תָּמִיד, דְּכָל דָּבָר שֶׁאִם יִתְפַּרְסֵם, יוּכַל לִגְרֹם לַחֲבֵרוֹ הֶזֵּק בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ אוֹ לְהָצֵּר לוֹ אוֹ לְהפְחִידוֹ, הֲרֵי זֶה לָשׁוֹן הָרָע. אָחִי, שֶׁאַל יַטְעֶה אוֹתְךָ הַיֵּצֶּר לֵאמֹר: הֲלֹא אָמְרוּ חֲזַ''ל: כָּל מַאי דַּעֲלָךְ סָנִי - לְחַבְרָךְ לֹא תַעֲבֵד, וְתִטְעֶה לוֹמַר: מָה אָמַרְתִּי עָלָיו? שֶׁהוּא אֵינוֹ לוֹמֵד תּוֹרָה רַקּ ג' אוֹ ד' שָׁעוֹת בְּיוֹם, הֲלֹא אֵינִי מְצֻּוֶּה לֶאֱהֹב אוֹתוֹ יוֹתֵר מִכָּמוֹנִי, וְהַלְוַאי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי, שֶׁאֲנִי לוֹמֵד תּוֹרָה ג' אוֹ ד' שָׁעוֹת בְּיוֹם, וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא {וכן כיוצא בזה} בְּעִנְיְנִי הַצְּדָקָה וּבְעִנְיְנִי הוֹצָאוֹת שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל בֶּאֱמֶת זֶהוּ טָעוּת, דְּכַוָּנַת הַגְּמָרָא, כָּל מַאי דַּעֲלָךְ סָנֵי וְכוּ', הַיְנוּ, אִם הָיִיתָ בְּמַדְרֵגָתוֹ, הָיָה דָּבָר זֶה שָׂנְאוּי לְךָ, וּבֶאֱמֶת זֶה תָּלוּי לְפִי הָאִישׁ, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו, וְהַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, אִם לְפִי הָעִנְיָן יִהְיֶה זֶה לוֹ לִגְנַאי, בְּוַדַּאי לָשׁוֹן הָרָע הוּא מִן הַדִּין. הרוצה לידע היטב טעם דין זה שהוא עובר על איסור לשון הרע אף שהוא אמת יעיין לעיל בסימן זה בסק''ד וה'. 

 וְדַע דִּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְהוֹצִּיא דִּבָּה עַל חֲבֵרוֹ כֵּן עַל חֲפָצָיו ((י)) אָסוּר לְהוֹצִּיא דִּבָּה {רבנו אליעזר ממיץ בספר יראים}. וְזֶה מָצוּי מְאֹד, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁחֶנְוָנִי אֶחָד מוֹצִּיא דִּבָּה עַל נִכְסֵי חֶנְוָנִי אַחֵר וְכָל כְּהַאי גַּוְנָא מִפְּנִי הַקִּנְאָה, וְזוֹ הִיא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה מִדְּאוֹרַיְתָא. ואם הוא אמת ומכוין לתועלת שלא ירמה את בני אדם יבואר לקמן בחלק ב' בכלל ט' מסעיף י' ולהלן. 

 אִסוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאָסְרָה הַתּוֹרָה לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת הוּא, אֲפִלּוּ בִּיחִידִי, ((יא)) וְכָל שֶׁכֵּן לְסַפֵּר בִּשְׁנַיִם דְּבַר גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ דְּאָסוּר, וְהֶעָוֹן הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל מִן הַמְסַפֵּר בִּיחִידִי, כִּי יַאֲמִינוּ הָעָם יוֹתֵר, וְיִהְיֶה לְבוּז בְּעֵינִיהֶם בִּשְׁמִיעָתָם אֶת הַדְּבָרִים מִפִּי שְׁנַיִם. וּבְכָל מָקּוֹם שֶׁנִּכְתֹּב סְתַם אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע, הַכַּוָּנָה הִיא בְּכָל גַּוְנִי {בכל האפנים}, לְבַד אִם נְפָרֵשׁ בְּהֶדְיָא {בּפֵרוּשׁ}. אפילו אם אחד סיפר מתחלה ואח''כ סיפר השני גם כן יש איסור לשון הרע על השני, אף דמהגמרא ב''ק (צ''ט ע''ב) פגעו ביה רב כהנא ורב אסי וכו' ת''ל לא תלך רכיל בעמיך, אין ראיה, דדילמא ביחד דיברו, אף עפ''כ הדין אתנו, דאף דנתבזה אצל השומעים על ידי הראשון מכל מקום כיון שהאיסור הוא מצד עצמו שהתורה הזהירה שישראל לא יספרו האחד בגנות חבירו ובזה לבד יש עון, לבד מה שלפעמים יוכל לסבב לו גנאי או היזק על ידי זה וכמ''ש לעיל בכלל ג' בבאר מים חיים סק''ז, מה המעלה שיספר השני אחר הראשון אין זה עדיף משאם לא היה נתבזה על ידי המספרים ואפילו הכי יש עון עליהם וכדמוכח ממעשה דמרים ואהרן שלא דברו דבר זה בפני שום בריה וכמו שארז''ל, ולא תקשה על זה ממה דאמרו כל מלתא דמתאמרא באפי תלתא וכו' וכפי מה שפירשנו לעיל לפי הרמב''ם ואם כן ה''נ דכותיה, זה אינו לפי מה שכתבתי לעיל בכלל ב' בס''ט דאותו דבר גנות שבפניו היה אסור משום אונאת דברים לא שייך אפי תלתא אם כן ה''נ דכותיה, ועוד בענינא דאפי תלתא התנה הרמב''ם והוא שלא יתכוין להעביר הקול אם כן הכא שמתכוין השני להחזיק הגנות בפני השומעים ויתגנה על ידי זה יותר כמ''ש בפנים אסור.