מופלא: הסעודה שערך עבור מתפללי בית הכנסת הצילה אותו מסבל מתמשך

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

הרב יהושוע לייבזון מביא בדרשתו סיפור השגחה פרטית מדהים, אותו הוא מספר מתוך הספר ''זורע צדקות'' של הרב מאיר ויקלר:

אלי מאייר ידוע כמנהל רישומים קפדן ביותר. עובדה זו לפעמים מרגיזה את בני משפחתו ומשעשעת את ידידיו. כמעט תמיד, הוא יכול לבדוק בפנקסיו ורישומיו הרבים מספור, כדי לאמת תאריך של… כמעט הכל. כך, אילו היו שואלים את אלי בן הארבעים ותשע, קרוב לוודאי שהיה מסוגל לציין את היום המדויק בחודש אלול, שנת תשנ"ו, בו גילה לראשונה את הפצעון הקטנטן שעל רגלו.

הפצע היה כה זעיר, עד שכמעט ולא נראה לעין. אך אלי ידע בבירור על קיומו, בשל הגירוי החזק שנגרם לו. ככל שחלפו הימים, הלך הפצע וגדל, ועמו התגברה עוצמת הגירוי. כאשר הגיע הדבר לנקודה בה לא היה מסוגל להירדם, מיהר אלי לקבוע פגישה אצל רופא העור שלו, ד"ר אברמס.

ד"ר אברמס בדק את הפצעון, ולא התרשם ממנו במיוחד. "חלקיק שערה מזוהם", הכריז בנימה יבשה ועניינית, ושלח את אלי הביתה עם מרשם למשחה אנטיביוטית.

שבוע לאחר מכן, שב אלי לפקוד את מרפאתו את ד"ר אברמס. המשחה לא עזרה, ואלי עדיין לא הצליח להירדם. "אם אינך יכול לתת לי משהו לטפל בפצעון, לכל הפחות תן לי כדור שינה", התחנן אלי, חצי בצחוק, חצי ברצינות.

ד"ר אברמס רשם לו משחה אחרת, והבטיח לאלי כי הפצע יתרפא תוך שלושה עד ארבעה ימים. לאחר שבוע, התייאש אלי מרופאו ופנה למומחה אחר בבעיות עור, ד"ר ברג.

ד"ר ברג בדק את הפצע, שהיה כעת גדול בהרבה, ורשם תרופה "חזקה יותר". כפי שהבטיח לו, הפצע התרפא והגירוי שכך. סוף סוף, הצליח אלי להירדם ולישון לילה שלם.

אלי התקשר לד"ר ברג גדי להודות לו על עזרתו. הוא הוסיף וציין כי עדיין נותרה תחושת גירוי מסוימת, אמנם פחותה בהרבה מזו שהיתה קודם לכן.

"המשך להשתמש במשחה", יעץ לו הרופא, "נראה שאנחנו בכיוון הנכון. פשוט יתכן שעליך להשתמש בה עוד תקופה קצרה".

חלף שבוע ומחצה, והגירוי התחזק ושב להטריד את אלי, כמעט כפי שסבל בתחילה כאשר פנה להתייעץ עם ד"ר ברג. ביקור נוסף אצל הרופא הניב עצה מוכרת: "המשך להשתמש במשחה שנתתי לך. היא תרפא את הפצע, ובסופו של דבר הגירוי אף הוא ייעלם."

הסברו של הרופא התקבל על דעתו של אלי, אך הוא לא יכול היה להתעלם מהמציאות הכואבת: הגירוי הלך והחמיר, תוך כדי השימוש במשחה. בשלב זה, לא ראה כל אפשרות אחרת פרט לפנייה לדרמטולוג שלישי.

ד"ר ווייט זכה להמלצות רבות. למען האמת, אלי ייסר את עצמו מדוע לא פנה אליו מלכתחילה. המומחה בדק בזהירות את המקום הגירוי. הוא שלף את פנקס המרשמים מכיס חלוקו, ופנה לאלי, תוך כדי כתיבת המרשם. "אינני רואה כל פצעון, כל שאינני יכול לקבוע כיצד התחילה הבעיה. אבל ברור לי שיש לך תגובה קשה למשחה שאתה משתמש בה. כל האזור דלקתי ונפוח. אני רושם לך משחה חזקה, שאמורה להרגיע את הדלקת."

המשחה של ד"ר ווייט ביצעה את המלאכה שהיתה אמורה לעשות. עד סוף השבוע, נעלמו הגירוי ועמו הדלקת, ואלי חשב כי המרדף שלו אחר הרוח הסתיים. אך הוא טעה.

שלושה ימים אחרי שהפסיק להשתמש במשחה, שב והופיע הגירוי. אלי התקשר בפאניקה לד"ר ווייט.

"כנראה שהדלקת עדיין לא עברה לגמרי, "פסק הרופא, "עליך להשתמש במשחה שוב".

אלי נהג לפי הנחיות הרופא, ואמנם הגירוי שכך לאחר יומיים. אך ברגע שהפסיק להשתמש בתרופה, חזר להציק לו, במשנה כוח.

כעת, הרגיש אלי שהוא מוכן לנסות רופא עור נוסף. הוא נזכר בד"ר ג'יי, בו נעזר לפני שנים רבות, לשביעות רצונו.

שוב פעם חוזרים על הסיפור, חשב אלי בליבו. שוב שיחת ולפון נסערת למזכירה. שוב סיפור סוחט דמעות על הדחיפות שבדבר.

שוב המתנה עד לתור שנקבע. ושוב אותה המלצה החוזרת על עצמה.

"אני חייב להודות בכך, אתה משתמש בתרופה הנכונה", ציין ד"ר ג'יי בעל כרחו, "זה מה שדרוש לך. רק הייתי ממליץ לך למרוח את המשחה שלוש פעמים ביום, במקום פעמיים. כך תוכל להתפטר מהבעיה אחת ולתמיד".

אלי נהג לפי עצת הרופא. ובדיוק כפי שאירע בפעמים הקודמות, הגירוי נפסק לאחר יומיים או שלושה, וחזר ברגע שאלי הפסיק להשתמש במשחה.

לדעתו של אלי, הוא היה זקוק לדעה "נוספת". הוא חזר לד"ר אברמס בהיסוס, מתוך חשש שמא יקבל נזיפה על מסע הדילוגים שניהל בין מרפאות רופאי עור. להפתעתו, התייחס ד"ר אברמס באהדה למצבו.

"יתכן שעליך להיגמל מהמשחה", הציע, "נסה להפחית את השימוש לפעם ביום, ואחר כך לרדת לפעם ביומיים. אולי זה יעזור".

העצה לא הועילה.

ברגע שאלי השתמש במשחה פחות מפעם ביום, היה הגירוי מתגבר במשנה עוז.

שבת אחת, השכם בבוקר לפני התפילה מצא אלי עצמו יושב עם החברותא שלו, אך במקום להתרכז בגמרא שלפניהם, החלו מחשבותיו נודדות למחוזות אחרים.

"סליחה, אהרון", התנצל, "אני יודע שאינני ממש תורם את חלקי ללימוד שלנו הבוקר, אבל לאחרונה קשה לי להתרכז".

אהרון הביא בחברו בתמיהה. "מה קרה, אלי? ספר לי מה קורה איתך".

אלי פרק מעל ליבו את משא השבועות האחרונים, שהחלו עם פצעון קטנטן. הוא התבייש מכך שהגירוי השתלט על חייו, אבל כל התסכול שהצטבר בקרבו מצא כעת ביטוי, בעוד הוא מגולל את מסכת ייסוריו באוזני חברו.

אהרון ישב בשקט, מקשיב בהבנה לדבריו של אלי. ואז נידב המלצה משלו.

"שמע, אלי, אתה פשוט לא יכול להמשיך כך", פתח אהרון ואמר בקולו העמוק, "הרופאים האלה משגעים אותך. עוד מעט וכבר תהיה זקוק לפסיכיאטר, לא לדרמטולוג".

אלי התחמם לאורה של דאגת חברו לשלומו, והמתין לשמוע את המשך דבריו.

"אני אומר לך מה לדעתי דרוש לך. אמנם, אינני רופא, אבל אני חבר שלך. ואני פשוט לא יכול לראות אותך סובל כל כך. אתה חייב לגשת למומחה מהשורה הראשונה. הרופאים שביקרת אצלם- כולם טובים בשביל בעיות עור רגילות. אבל אתה צריך מישהו שהוא כל כך גדול, עד שהוא יידע מהי הבעיה מבלי להסתכל עליה. מיד אחרי שבת אברר בשבילך. יש לי קשרים עם אנשים שיכולים להשיג לי המלצה מתאימה".

"אומר ועושה". כבר במוצאי שבת התקשר אהרון לאלי ומסר לו את מספר הטלפון של ד"ר לייב, מנהל מחלקת עור באחד מבתי החולים האוניברסיטאיים הטובים במנהטן. ביום שני בבוקר, הזדרז אלי והתקשר למשרדו של הרופא, והזמין תור בתאריך המוקדם ביותר הפנוי, שהיה כחודש לאחר מכן.

היום המיועד הגיע. למרות שנאלץ להפסיד חצי יום עבודה, היה אלי מרוגש ומלא ציפיות לקראת הפגישה.

למראה חדר ההמתנה, תהליך הקבלה וההכנות לקראת הבדיקה, הבין אלי כי ד"ר לייב איננו סתם רופא עור ככל הרופאים. כאשר סוף סוף נכנס הרופא לחדר הבדיקות, הופתע אלי לגלות כי מדובר באדם נעים ונינוח, שנראה כבן גילו.

ד"ר לייב ביקש ממנו לספר לו את הרקע לבעייתו, דבר שבשלב זה אלי היה מסוגל לעשות אפילו מתוך שינה. לאחר שסיים, אמר לו ד"ר לייב שהבעיה ידועה לו- עוד לפני הבדיקה. לכאורה, אלי פיתח התמכרות למשחות- תופעה נדירה, אך לא בלתי ידועה. כתוצאה מכך, בכל פעם בה הפסיק למרוח את המשחה, הגיב עורו בחריפות, כפי שמגיב הגוף כאשר מונעים ממנו חומר שהוא רגיל לו.

המשחה המדוברת חזקה ועלולה להזיק לבריאות, ולכן לא מומלץ להמשיך ולהשתמש בה ללא גבול. הבררה היחידה שעמדה בפניו היתה: להיגמל ממנה בבת אחת. כדי לעזור לאלי להתגבר על תופעות הלוואי לגמילה, המליץ לו ד"ר לייב על משחה הנמכרת ללא מרשם רופא, ואשר להפתעתו הוכיחה את יעילותה.

חודשיים לאחר הפגישה עם ד"ר לייב, הרגיש אלי שהוא כבר מתחיל לצאת מן הסבך. לאחר חודש נוסף, נעלם הגירוי לחלוטין. אלי התרפא. הסיוט הממושך הסתיים.

אלי השתוקק לחדש את שגרת חייו, אך מצפונו לא היה שקט. כיצד יוכל פשוט לחזור לסדר יומו הרגיל, מבלי לבטא את הכרת הטוב שלו על שנרפא?

הדסה רעייתו הציעה לו לתת תרומה הגונה לצדקה, וכך אמנם עשה. אך הוא עדיין לא היה מרוצה. באותה תקופה, קרא את הסיפור "שער לחיים", ובעקבות זאת החליט לערוך סעודת הודאה. אולם הדסה לא התלהבה במיוחד מהרעיון.

"את מי תזמין? והיכן תערוך את הסעודה?" שאלה, "וכיצד תסביר לאורחים את סיבת הסעודה? הודאה על כך שהרגל הפסיקה לגרד לך? האמנם לא תרגיש אי נעימות מכך?"

אלי נאלץ להודות בצדקת דבריה. ואז צץ במוחו רעיון: הוא יכין סעודה שלישית עבור מתפללי בית הכנסת. כך יזכה במצוות סעודת הודאה, ללא הבושה הכרוכה בסיבתה.

שלושה שבועות לאחר מכך, בשעת סעודה שלישית בבית הכנסת, פנה אליו ישעיה, אחד מידידיו, ופתח בשיחה. "האם שמעתי נכון, שאתה הוא נותן החסות לסעודה השבוע?"

"נכון," אישר אלי את הדברים בנימה עניינית.

"אבל, כמדומני שהיארצייטים של אביך ואמך הם בסתיו, אחרי החגים, לא?"

"אהמ… נכון," השיב אלי, כשהוא צופה מראש את השאלה הבאה.

"אם כן, מהי הסיבה לחסות שנתת השבוע לסעודה שלישית? האם זה לכבוד אירוע מיוחד?"

"ובכן, לא, לא ממש". בליבו של אלי התחולל מאבק קצר. מדוע, בעצם, לא לספר לישעיה את הסיבה האמיתית לחסות שהוא מעניק לסעודה שלישית? שאל את עצמו. אם הסיבה משמעותית בעיני, מדוע שאתבייש מכך? "אהמ… לומר את האמת, ישעיה", פתח ואמר, "יש לי סיבה מיוחדת. אתה מבין, סבלתי מבעיה מסוימת בעור, שפשוט לא עזבה אותי. פניתי להרבה רופאי עור שונים, כולם מומחים בעלי ניסיון, אך ללא הועיל. הגירוי הנורא לא הפסיק. וכך סבלתי במשך למעלה מארבעה חודשים, עם עליות וירידות. לבסוף, הלכתי למישהו שהוא באמת מומחה גדול, והוא זה שאיבחן מיד את הבעיה ונתן לי את העצה הנכונה, שאמנם עזרה! לכן, אני נותן חסות היום לסעודה שלישית, בתור מעין סעודת הודאה".

"וואו!" התפעל ישעיה, "בטח עברת תקופה קשה! מי כמוני יודע כמה ייסורים יכול להביא גירוי. בשנה שעברה, כאשר היה לי שבר ברגל ונאלצתי להסתובב עם גבס במשך תקופה כה ארוכה, כל הרגל שלי החלה לגרד, ולפעמים הסבל היה איום ונורא! ברוך רופא חולים! אני שמח לשמוע שאתה מרגיש טוב יותר".

"תודה, ישעיה."

חלפו שבועיים. במוצאי שבת, ניגש ישעיה לאלי בבית הכנסת, אחרי תפילת ערבית.

"גוט וואך, אלי! אתה בדרך הביתה? בוא נלך ביחד- ברצוני לשוחח איתך, אם זה בסדר מצידך".

"כמובן, ישעיה. מה נשמע?"

ישעיה הידק את שקית הטלית שלו מתחת לזרועו, בעוד השניים יוצאים מבית הכנסת ופוסעים אל המדרכה.

"ובכן, פשוט לא הפסקתי לחשוב על הסיפור של הבעיה שהיתה לך, והנה השבוע, משהו מדהים אירע. הייתי באמצע שיחה עם אחד מהלקוחות שלי, בנוגע לדו"ח מס הכנסה שלו, כאשר החל לשתף אותי בבעיות אישיות שלו.

"במשך יותר משנה וחצי, אשתו סובלת מבעיית עור נדירה, שמכסה את כל גופה. כנראה מדובר בזיהום פטרייתי יוצא דופן, וכל הדרמטולוגים שפנתה אליהם פשוט אובדי עצות.

"היא ממשיכה ללכת מרופא אחד לשני, אך ללא כל הצלחה. כל אחד מהם רושם לה משחה אחרת, אבל מאומה לא עוזר. וכולם אומרים שמעולם לא ראו תופעה דומה לה!

"האישה האומללה הזו סובלת ייסורים בלתי פוסקים מהגירוי שנגרם לה, והרגשתה הירודה במשך זמן כה רב הובילה אותה לדיכאון רציני. בעלה לחוץ מאוד וסובל יחד איתה, ומרגיש שזהו ניסיון באמונה עבורו. הוא אפילו מגלה קשיים בתפקודו בעבודה.

"כאשר שמעתי את סיפורו, חשבתי על הבעיה שהיתה לך לאחרונה ונזכרתי במומחה הגדול שהלכת אליו. לכן, חשבתי לעצמי אולי תוכל למסור לי את שמו של הרופא שעזר לך- מי יודע, אולי הוא יהיה שליח לטוב גם בשבילה".

"כמובן שאתן לך את שמו!", קרא אלי. "בוא הכנס לביתי לרגע ומיד אמסור לך גם את מספר הטלפון שלו. אשמח מאוד לעזור למישהו שסובל".

אלי מסר לישעיה את מספר הטלפון של ד"ר לייב, וביקש ממנו לעדכן אותו לגבי ההתפתחויות.

חלפו כחודשיים נוספים, וערב אחד ניגש ישעיה לאלי בבית הכנסת. "אלי, זכור לך שסיפרתי לך על הלקוח שלי ואשתו, ואתה נתת לי את המספר הטלפון של רופא העור שלך?"

"כמובן! למען האמת, תהיתי לעצמי, מה קורה איתם?"

"ובכן, מסרתי להם את הפרטים מיד, והם התקשרו אליו למחרת. הם קיבלו תור לחודש מאוחר יותר".

"גם אני נאלצתי להמתין כארבעה שבועות," נזכר אלי "ובכן ספר לי, מה קרה?"

"ד"ר לייב אמר להם שהבעיה שלה אמנם נדירה למדי, אבל הוא כבר נתקל בתופעה. הוא המליץ על טיפול מיוחד באור אולטרה סגול, שכבר גרם לה להקלה משמעותית. למען האמת, בדיוק הבוקר  התקשר אלי הלקוח שלי פשוט כדי להודות לי על ההפנייה. הוא ביטא את הכרת הטוב שלו במילים כל כך נרגשות, שגרמו לי קצת אי נוחות- התברר לי שבעצם עלי להודות גם לך".

"ואני חייב להודות לך, ישעיה, על שביקשת ממני למסור לך את מספר הטלפון של ד"ר לייב".

"אינני מבין- מדוע אתה חייב לי תודה?" שאל ישעיה המופתע. "כיוון שהבעיה שאשת הלקוח שלך סבלה ממנה, והתפקיד שאני מילאתי בהכוונתה לקראת ריפוי הבעיה, מאפשרים לי לראות את התועלת שיש לאחרים מן הניסיון שעברתי בעצמי," השיב לו אלי.

ועוד נקודה- חשב בליבו- היא גם עוזרת לי להבין מדוע היה כה חשוב לי לערוך את סעודת ההודאה.

 

סגולה אדירה לרפואה שלמה.
מחר נפיץ את שם החולה היקר/ה ללבכם לאלפי אומרי תהילים, ובע"ה נתפלל לישועות ביחד אתכם! 
לפרטים לחצו כאן