מצמרר: "זה היה ברור שמתתי ולא האמנתי שחזרתי לכאן, אז צבטתי את עצמי כדי להיות בטוחה שאני פה"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

תמיד חיפשתי משמעות לחיים וחיפשתי למה באנו לכאן ומה תפקידנו בעולם.

השאלות שלי הלכו והעמיקו, הלכו והעמיקו, ולא ידעתי מה לעשות כי לא מצאתי להן תשובות. הרגשתי שלא היתה לי משמעות בחיי.

היתה תקופה מסויימת שבה ממש הרגשתי שסיימתי את תפקידי בעולם.

לא הבנתי למה הגעתי לפה? מה אני צריכה לעשות כאן בעולם?

בערב יום שישי מיוחד חוויתי חוויה שלא אשכח בחיים: המחשבות קדחו בתוכי בצורה נוראית – מי אני? מה אני עושה פה? מה התפקיד שלי? מה המשמעות של חיי?

התחלתי להרגיש לא טוב. חשתי קוצר נשימה שהלך והתגבר יחד עם המחשבות שהלכו והתגברו.

לאחר שהארוחה הסתיימה וכל אחד מבני הבית התפזר לעיסוקיו התקשיתי לנשום בצורה חריגה וידעתי שמשהו לא טוב עומד לקרות.

הלכתי לחדר, נשכבתי במיטה ואז הגוף שלי נכנס לרעידות שלא היו לי עליהן שום שליטה ולא ידעתי יותר מה קורה עם הגוף שלי.

מה שכן ידעתי היה שעל כל נשימה אני צריכה להיאבק. בקושי הצלחתי להכניס אויר לריאות. כל נשימה חשתי שאני צריכה ממש לתפוס אותה על מנת להמשיך לחיות.

ואז, כבר לא היה לי כוח יותר. הבנתי שאם אני מרימה ידיים ולא ממשיכה להתעקש על הנשימות, ולא אהיה פה יותר.

ניסיתי להמשיך עוד, אבל כבר באמת לא היה בי כוח.

ויתרתי וחשתי את נשמתי יוצאת ממני. זה היה רגע עצוב מאד – לדעת שסיימתי כאן.

הנשמה שלי עפה גבוה והגעתי למנהרה לבנה בוהקת. אי אפשר לתאר את האור הזה שהיה שם, אור טוב מאד. הנשמה שלי צפה שם בתוך מרחב רגוע וטוב, עם מתיקות, לא היו דאגות ושאלות.

לאחר כמה רגעים הגיעו 3 ישויות שחורות שבאו לנשמתי וסחבו אותי לצד השני של המנהרה. אני לא יודעת מה יש בצד השני אבל התנגדתי ונאבקנו. הם ניסו לגרור אותי בכוח ואני נלחמתי איתם. הם צעקו עליי ושאלו: "את רוצה לחזור?"

עניתי שכן.

הם אמרו: "אז תבטיחי לנו שאם את חוזרת - תצליחי להיות את. את מבטיחה לנו?"

לא הבנתי על מה מדובר, רק הבנתי שיש משימה שהיא להיות אני. והסכמתי.

הם שיחררו אותי ואז הנשמה חזרה לגוף שלי, וחזרתי לחיים.

זה היה ברור שמתתי ולא האמנתי שחזרתי לכאן, אז צבטתי את עצמי כדי להיות בטוחה שאני פה.

הייתי שם למעלה לבד. ובסוף אנחנו יוצאים גם מהעולם הזה לבד. הסובבים אותנו תומכים במסע שלנו ועוזרים לנו, אבל כל אדם נמצא פה לבד כי כל אחד עושה את העבודה עם עצמו, בזכות מעשיו בשהות שלו פה, בעבודה העצמית שלו עם נשמתו.

מאז אני מתעוררת בבוקר ונרדמת בלילה עם השאלה: "מי אני? הייתי מספיק אני?"