התצפיתנית היחידה ששרדה במוצב נחל עוז: "בסביבות 7:30 הן הפסיקו לענות. אז, עוד חשבנו שזה כי הקליטה נפלה"

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

באתר וואינט פורסם ראיון עם מאיה דסיאטניק, התצפיתנית היחידה ששרדה במוצב נחל עוז. במוצב נפלו 52 חיילים וחיילות ושבע נחטפו לשבי.

הראיון לפניכם:

"ב־6 באוקטובר, שעות לפני הטבח, עוד חגגנו את מסיבת השחרור של סמ"ר שחף ניסני ז"ל. היא קראה למסיבה The Last Disco, הדיסקו האחרון, ותלתה מלא קישוטים ליד השלט שעליו כתוב 'נחל עוז זה הבית'. עצוב לי להיזכר בזה. זו הייתה תקופה של הפרות סדר בגזרה, ודווקא באותו סוף־שבוע היה שקט. אכלנו ביחד, צחקנו ושרנו. לא רצינו שהערב יסתיים.

"ב־3:30 לפנות בוקר קמתי למשמרת בחמ"ל. בסביבות 6:30 התחילו הטילים. האזעקה בחמ"ל לא הפסיקה לפעול, וראינו שמתחילות ריצות לגדר. בשלב הזה עוד חשבתי שאלה שב"חים בודדים, ואז ראיתי במכ"ם עוד, עשרות. טנדר ענק שעובר את הגדר. לראות בעיניים ולא להאמין. הכרזנו על חדירה, ולאט-לאט התחלנו לומר פשיטה, שזה מפחיד אפילו להגיד את זה בקול. מפחיד להודות בזה.

"מעולם לא תרגלנו תרחיש בסדר גודל כזה. הכוונו את הלוחמים, אבל היה רק כוח אחד בשטח וכוח נוסף בבסיס. בגזרה שלי כבר היו כמה מוקדי חדירה. חברה שלי, סמל יעל לייבושור ז"ל שישבה לידי, ראתה עשרות מחבלים בדרך אלינו ולקיבוץ נחל עוז. המפקדות התחילו להצטופף סביבה ולספור את המחבלים שמגיעים למוצב. הן ראו אותם פונים ונכנסים לשם, וראו את הקרב שהתנהל בש"ג. לא הסתכלתי, לא יכולתי לראות את זה.

"פחדנו, אבל היה לנו ברור שאין מה לעשות חוץ מלתפקד. לא חשבתי על עצמי באותו רגע. אמרתי לעצמי שאני בתפקיד.

"רבע שעה או 20 דקות לאחר מכן, המחבלים עברו את הש"ג ונכנסו למוצב, ואנחנו ראינו איך הם מגיעים לחמ"ל. אמרו לנו להתחבא במשרד של סרן שיר אילת ז"ל, הקצינה שלנו. ישבנו שם האחת על השנייה, לא היה מקום. פעם מישהי מיישרת רגליים, פעם מישהי מכופפת. הצלחנו להיות קצת בקשר עם החברות שהיו במיגונית, עד שבסביבות 7:30 הן הפסיקו לענות. אז, עוד חשבנו שזה כי הקליטה נפלה".

הן התחבאו שש שעות, לא יודעות שבחוץ מתנהל קרב של הלוחמים שנפלו באותו היום.

"אני זוכרת שבאיזשהו שלב השפה עברה מ'צריך תגבורת', ל'צריך חילוץ'. שמענו את המחבלים מדברים, עולים על הגג של החמ"ל, צועקים 'אללה אכבר'. הם ירו על החמ"ל מבחוץ וזרקו רימונים. וכשהם הבינו שהם לא מצליחים להיכנס, הם החליטו להצית אותו. כשכולנו בפנים.

"נכנס עשן, היה קשה לנשום. ניסינו לסתום את הכניסה למשרד כדי שהעשן לא ייכנס, אבל זה לא עזר, והתחלנו להשתעל ולהיחנק. כולם יצאו. אני זוכרת שניסיתי לדבר ולא הצלחתי, פתחתי את הפה ונכנס לי עשן.

"הבנתי שאני חייבת להמשיך ללכת. שמעתי את אחד הקצינים צועק 'צאו דרך החלון בשירותים'. בדרך לשם נפלתי כמה פעמים. שרפו לי העיניים, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לפקוח אותן בכוח כדי למצוא את השירותים. כשהצלחתי להגיע לשם, הכיור כבר היה שבור בגלל מי שיצא לפניי, ופשוט שמתי רגל וקפצתי מהחלון.

"יצאתי, התיישבתי וחיכיתי. מיד אחריי יצא מהחלון השני אחד הלוחמים. הוא נפגע מאוד קשה בגלל העשן. לי שרף בגרון. יריות, אזעקות ואף אחת לא יוצאת. איפה הבנות?.

"אחרי 40 דקות עברנו להתחבא במקום אחר, בין בטונדות לשיח, והיינו שם כמעט שעתיים, עד שהגיע כוח צנחנים לחלץ אותנו.

"יש מחשבות של למה אני, או האם זה יכול היה להיגמר אחרת. כשיצאתי משם עוד הייתה לי תקווה שאיכשהו הן ברחו ופשוט לא ראיתי אותן. גם הבנות שהיו במיגונית, לא הסכמתי לקבל את זה שככה יפגעו בהן בפיג'מות, בלי נשק. ובכל פעם שהודיעו לי על מישהי אחרת, התקווה שלי התנפצה עוד קצת. ביום שהודיעו על סמל רוני אשל ז"ל, התקווה התנפצה לגמרי, כי רוני הייתה הנעדרת האחרונה.

"אני מתחילה להשתקם, אבל זה קשה. היו לי תוכניות, להשתחרר באוגוסט, לנסוע עם הבנות לסיני, או לאילת, מה שנחליט. אבל אין שום סיכוי שאני נוסעת בלעדיהן. אני מנסה למצוא שיגרה. אני מתנדבת בעמותה של חיילים שנפצעו בפעילות מבצעית, אני הולכת לטיפולים. אבל זה קשה, במיוחד כשהן עדיין שם. אני יודעת שבינתיים, אני אוכל להחלים גג ב־75 או 80 אחוז, אבל את ה־20 האחוזים האחרונים אני אוכל להשלים רק כשהן יחזרו, רק כשכולם יחזרו".