אנחנו אור לגויים

נועם שלו הוא במאי ומפיק טלוויזיה בארץ ובעולם, מתוקף תפקידו הוא מבלה תקופות ארוכות במדינות שונות מעבר לים. סיפור אחד ששיתף עם עוקביו ברשתות החברתיות, על מפגש במסעדה בשוודיה, הכה גלים והפך לויראלי, וכך הוא נפתח:

"שישי בערב, מסעדה קטנה בלב שטוקהולם. אני מסיים לאכול ומבקש חשבון. המלצרית ניגשת ואני מגיש לה את כרטיס האשראי שלי שלפתע נשמט ונופל לרצפה. היא מתכופפת מייד, מרימה אותו ומביטה על הכרטיס."

"מאיפה אתה?" הוא מספר, שאלה אותו המלצרית.

כשהשיב לה "ישראל", לא צפה את תגובתה: "היא מביטה בי בפה פעור, רועדת ומתחילה לבכות. תוך שניות היא נעלמת, ואני מזדרז לאסוף את המעיל והכובע כדי לאתר את היציאה הקרובה, כי ברור לי שאני יהודי לא אהוד בסביבה עוינת". 

מה שקרה אחר כך הדהים אותו: "לפני שאני מספיק לברוח לרחוב הקפוא, היא חוזרת עם עוד בחורה בבגדי טבחית ומצביעה עלי, עדיין בוכה ורועדת. אני כבר בפוזיציה של נסיגה מהירה, אבל קולט שאין עוינות מצידן. המלצרית מבקשת ממני סליחה, ואחותה מסבירה לי שמעולם לא פגשו ישראלי, ושכל מה שהן רוצות זה להגיד לי תודה".

סיפורן של השתיים מעיד על הכוח העצום שיש לישראל להשפיע על אומות העולם במעשיהם. השתים, כך הסתבר, היו פליטות מסוריה. לפני כמה שנים אמא שלהן חלתה מאוד והיתה על ערש דווי. באישון לילה לקחו אותה לגבול עם ישראל, ומשם לשלושה שבועות בבית החולים בצפת. היום האמא בריאה ושלמה, וגרה עם בנותיה בפרבר של שטוקהולם.

המלצרית התקשרה לאמה, ונועם שלו מצא עצמו מדבר בערבית מעורבת באנגלית ובגרמנית עם אישה נרגשת ובוכה, שביקשה ממנו למסור תודה "לכל האחים שלך בישראל", כי בזכותם לבנות יש אמא.

את דבריו סיים שלו במילים הבאות: "עם כל הציניות, הפוליטיקה הרקובה שלנו והכעס התמידי על המון דברים רעים בחיים בארץ, הייתי צריך לנסוע עד שטוקהולם כדי להרגיש אחרת. ובשם אישה סורית אחת אני מוסר תודה, לכולנו".