מי חיבר את 'צור משלו אכלנו'? הסוד מאחורי הפיוט

פיוט ששרים בכל שולחן שבת - ומעטים יודעים מי כתב אותו ולמה

כמעט בכל בית יהודי שומר מסורת, ברגע שמתפנה השולחן מהמנות ומתחילים להתכונן לברכת המזון, עולה הניגון המוכר: "צור משלו אכלנו, ברכו אמוני". רבים מאיתנו שרים את זה מילדות, בלי לחשוב פעם אחת מי בכלל כתב את המילים האלה, ומתי. התשובה, מסתבר, מפתיעה לא פחות מהשאלה עצמה.

מי שיחפש בספרים את שמו של מחבר הפיוט - לא ימצא. לפי המקורות ההיסטוריים, מדובר במחבר אלמוני שחי כנראה לא יאוחר מהמחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה, אי שם בצפון צרפת של ימי הביניים. כלומר, הפיוט הזה מלווה משפחות יהודיות כבר קרוב לשבע מאות שנה, ועדיין - איש אינו יודע את שמו של מי שחיבר אותו. זו כשלעצמה תזכורת יפה: לפעמים הדברים הכי עמוקים שמלווים אותנו לא זקוקים לשם מפורסם מאחוריהם כדי להישאר רלוונטיים.

מה שכן ידוע הוא שהפיוט לא נכתב במקרה. מי שמסתכל על מבנה הבתים שלו, מגלה שהוא בנוי בקפידה כנגד ברכת המזון עצמה - הברכה שאנחנו מחויבים בה מהתורה אחרי כל ארוחה עם לחם. שלושת הבתים הראשונים מקבילים לשלוש הברכות הראשונות של ברכת המזון: הודיה על המזון שה' מספק לעולם, הודיה על הארץ הטובה שניתנה לעם ישראל, ותפילה על ירושלים וציון. הבית הרביעי, זה שמדבר על בניין המקדש, מכוון כנגד מה שנהוג לומר על "כוס של ברכה" - כוס היין ששותים בסיום הברכה. במילים אחרות, הפיוט הזה הוא לא סתם שיר נחמד לשולחן השבת, אלא מעין הקדמה שמכינה את הלב לברכה המחייבת שעומדת לבוא.

דווקא בגלל הדמיון הזה בין הפיוט לברכת המזון, התעורר אצל כמה מגדולי ישראל חשש הלכתי של ממש. מהמקורות עולה שרבי חיים מוולוז'ין - וכמסופר, המסורת הזאת הגיעה אליו מרבו הגדול, הגאון מווילנה - חשש שמא שירת הפיוט עלולה להוציא את האדם ידי חובת ברכת המזון מהתורה בלי שהוא מתכוון לכך. מתוך חשש זה, נמנעו בחוגים מסוימים משירת הפיוט לפני ברכת המזון. עם זאת, במקורות אחרים מוסבר שבנוסח הפיוט עצמו קיימים שינויים שמכוונים בדיוק למנוע מצב כזה: המילים "נודה לאלקנו" במקום "נודה לך ה'", ההימנעות מאזכור מפורש של ברית ותורה, וכך גם ההימנעות משירה על הכוס עצמה. סימנים אלה מרמזים שמי שחיבר את הפיוט כיוון מראש שלא לצאת ידי חובה, ולכן במרבית הקהילות המשיכו - וממשיכים עד היום - לשיר אותו בשמחה בכל שולחן שבת.

מה מסתתר במילים הראשונות

המילים הפותחות, "צור משלו אכלנו", לא נולדו משום מקום. כינוי "צור" לקב"ה מבטא חוזק ויציבות - את מי שהעולם כולו נשען עליו. ואילו הביטוי "משלו אכלנו" מתקשר, על פי המדרש בבראשית רבה, לסיפור על אברהם אבינו ומנהגו המיוחד עם האורחים. מסופר שאברהם היה מארח עוברי אורח ואנשים זרים לגמרי, וכשהיו אוכלים ושותים היה אומר להם "ברכו", והם היו משיבים: "אמרו - ברוך אל עולם שאכלנו משלו". כך למד אברהם את אורחיו שהכול שייך לקב"ה, ושאפילו ארוחה פשוטה היא הזדמנות להכיר תודה. ייתכן שמי שחיבר את הפיוט שלנו שאב מכאן את הפתיחה, וקשר בין סעודת השבת המשפחתית לבין אותו מעגל עתיק של הכרת טוב שהתחיל אצל אברהם אבינו.

גם ההמשך, "שבענו והותרנו כדבר ה'", איננו רק תיאור של ארוחה משביעה. על פי אחת הפרשנויות שהובאו במחקר, המילים האלה מרמזות למן שירד במדבר, שבו הציווי המיוחד על השארת שאריות לא היה נהוג בימות החול - אלא רק בשבת, שבה נאמר הציווי על ההותרה. כך הפיוט, גם במילותיו הפשוטות ביותר, נושא בתוכו זיכרון של שבת כיום של שפע מיוחד, יום שבו הברכה גלויה יותר מבשאר ימות השבוע.

יש בפיוט הזה גם תנועה פנימית שכדאי לשים לב אליה: הוא פותח בהודיה פשוטה על מה שיש על השולחן, ולאט לאט, בית אחרי בית, הוא נע כלפי משאלות גדולות הרבה יותר - רחמים על ציון, ובניין בית המקדש. יש בכך מעין תזכורת: הכרת הטוב על הדברים הקטנים, הגשמיים, היא לא נקודת סיום - היא המדרגה הראשונה שממנה ממשיכים ומבקשים גם על הדברים הגדולים באמת, על הגאולה השלמה. כך הופך שולחן שבת רגיל, עם מרק חם וחלה טעימה, לרגע שבו פונים מהלב גם כלפי מה שעוד חסר לעם ישראל כולו.

מעניין גם לדעת שהמחקר ההיסטורי מצא כתב יד עם תווי נגינה לפיוט, המתוארך לראשית המאה השש-עשרה ומקורו, ככל הנראה, בדרום אשכנז - כלומר אזור בגרמניה של היום. מדובר באחת המנגינות היהודיות העתיקות ביותר שהתגלו באירופה, עדות לכך שהפיוט והלחן שלו היו מושרשים כבר אז, מאות שנים לפני שמשפחות רבות כל כך ברחבי העולם אימצו אותו כחלק קבוע מזמירות השבת. לאורך הדורות גם נוספו לפיוט לחנים רבים נוספים, ספרדיים וחסידיים כאחד, עד שבקהילות רבות יש לו ניגון משלהן - סימן לכך שמילים עתיקות אלה המשיכו לדבר אל הלב בכל תקופה ובכל מקום.

בפעם הבאה שתשבו סביב שולחן השבת ותשירו יחד "צור משלו אכלנו", אולי כדאי לעצור לרגע לפני ברכת המזון, ולזכור שמאחורי המילים האלה עומד סיפור ארוך של דורות שהכירו תודה על מה שיש, ומתוך כך המשיכו להתפלל גם על מה שעוד חסר. מי שרוצה להמשיך את אותה מסורת של הכרת טוב ותפילה, מוזמנים גם לומר יחד כמה פרקי תהיליםלעילוי נשמות ולרפואת חולי עמנו - כך, מתוך שולחן השבת, ממשיכים לקשר את עצמנו לאותו חוט של תפילה שליווה את עם ישראל לאורך כל הדורות.