עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

יום שישי ה' בשבט תשפ''ב 07/01/22 - שבת פרשת בא

מסירות הנפש בנוצר לשונו: דבר תורה קצר לפרשת בא, מהרב מנדל

בפרשת השבוע מצינו כמה בעלי חיות שקיבלו שכר על מעשיהם הטובים. א. הצפרדעים מסרו נפשם ונכנסו לתנורי המצרים לעשות
רצון קונם, וזכו שלא נשרפו אלא נשארו בחייהם. וכתוב במדרש שהצפרדעים הללו האריכו ימים יותר מכל הצפרדעים במצרים.
 
ב. הכלב, כמו שכתוב 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', וקיבל הכלב שכר, שלדורות עולם ישליכו לכלב כל בשר נבילה וטריפה.
 
ולכאורה, מדוע  יקפח הכתוב את הצפרדעים שאין שכרן אלא לשעה שלא מתו בגמר מכת צפרדע, והאריכו ימים, ואילו שכר הכלבים הוא פרנסה לדורי דורות? וביותר תגדל השאלה, שמן הנראה  גדולה 'מסירות הנפש' של הצפרדעים יותר ממסירות נפשם של הכלבים, שהרי הצפרדעים נכנסו אל תוככי התנורים הבוערים באש, ואילו כל מסירות נפשם של הכלבים הייתה שלא חרצו לשונם לנבוח בקול.
 
ופירשו הרב הקדוש רבי דוד מטאלנא, שמכאן ראיה שגדולה מסירות הנפש הנדרשת להיות נוצר לשונו - שלא לנבוח ולא לפגוע איש ברעהו, פי כמה וכמה ממסירות נפש הנדרשת לקפוץ לתוך אש בוערת, אף שגם זה למעלה מטבעו של אדם  למסור נפשו בתנורים  אך לשתוק להבליג לא לדבר סרה על חברו קשה יותר , ולכן גדלה מתן שכרם של הכלבים לאין ערוך משכר הצפרדע.

קינוח פרווה וטעים במיוחד לשבת חורפית, צפו:

סיפור לשלוחן שבת: הרב זרק 8,000 ש''ח לפח האשפה, אבל הם חזרו אליו בדרך מיסתורית...

מספר מגיד המישרים, הרב חיים זאיד שליט"א, סיפור מדהים ומרגש כאחד:

בבניין שאני מתגורר בפרדס כץ בבני ברק, יש שכן שגר דלת מולי. דייר יהודי חרדי, ירא שמיים, בנים לתפארת אבותיהם ומלא שמחה. אך, בעיה אחת היתה בבית זה – אשתו תמיד היתה מוציאה את שקית פח האשפה שלהם החוצה מתוך כותלי הבית, ומניחה אותה מחוץ לדלת, ליד גרם המדרגות.

והסיבה היא, בגלל שהיה קשה לה עם השקית שהייתה בבית, עם כל הריח והבלגן. ודבר קטן – מדובר כאן בקרוב לעשרים שנה שהם נוהגים כך, יום יום שעה שעה.

הדבר הפריע לכלל דיירי הבניין. בכל פעם שנכנסו לקומה – ריח רע שנדף מן השקית היה מקבל את פניהם. אכן, 'קבלת פנים' לא נעימה, בלשון המעטה. כשראיתי את כל המצב מהצד, החלטתי שאני עושה לזה סוף טוב. במקום שכל השכנים יסבלו, ובתוכם אני, פשוט בכל פעם שאצא או ארד – אקח את השקית לצפרדע, ובמעשה זה אחסוך מריבות בין השכנים. וכך עשיתי בכל פעם שהייתי יורד למטה – אני לוקח את שקית האשפה שלהם וזורק לפח.

בתחילה, כשהשכן זאת – הוא מיד אמר לי: "הרב זאיד! למה הרב לוקח את השקית לפח האשפה? זה לא מן הכבוד הראוי, וזה לא נעים להטריח את כבוד הרב לזרוק שקית אשפה בכל פעם!".

אבל אני מצדי אמרתי לו שהכל טוב, וזה דבר של מה בכך, וגם יש מעלית לבניין – כך שאין לי את מאמץ הירידה במדרגות, בכל פעם שאני סוחב את השקית. חשבתי שתשובה זו תספק אותו, אך מיד נודע לי שזו לא תשובה מספקת עבורו, ובכל כל פעם שהייתי זורק את השקית שלו לפח האשפה – זה היה מתחיל בזה שהוא אומר לי שלא נעים שהרב סוחב את שקית האשפה, ואין זה כבוד התורה, והיה מסתיים בכך שהייתי מפטיר לעברו שהכל טוב, ושיסיר כל דאגה מליבו, כי יש מעלית שממוקמת בבניין.

לפני שבועיים ימים הייתה שם שקית שחורה, וכדרכי בקודש הייתי נוטל אותה ביד, וזורק לפח הזבל, שהיה ממוקם בחניה ממול הבניין שלנו. משם יצאתי לסידורים ולאחר מכן חזרתי לבית. אחרי עשרים דקות כשאני עולה לבית, לפתע מגיע אלי השכן ופניו לא כתמול שלשום. מבטו כאוב וצערו מורגש על פניו. תחושת כאב או 'ביאוס' שלא הצלחתי להבחין ביניהן…

הוא עולה אלי לבית ואומר לי: "הרב אל תשאל! צלצלו אלי עכשיו מהמקום בו אני עובד, ואמרו לי ששלחו לי עשרים מזכרות של ארבע מאות שקל, וזה יוצא סכום עצום, שווי של 8000 שקל!".

הבעיה היחידה היא, שאני לא ידעתי מכל זה, פשוט ראיתי שקית שחורה וזרקתי אותה לפח, ללא כל שימת לב, כמו בכל יום.

מיד חלצתי חושים, ופעלתי במהירות הבזק ללא שנייה של מחשבה. ירדתי למטה בכדי לבדוק את הפחים של השכונה. אבל תקוותי התמלאו באכזבה אחת גדולה; אני מסתכל ורואה את כל הפחים ברחוב ריקים מתכולה. כך שמשאית הזבל הקדימה אותי בכמה רגעים, ששווים אלפי שקלים…

וכאן נקלעתי לספק גדול. לא ספק על מה עושים, אלא ספק הלכתי מורכב במיוחד, האם על שגרמתי לו הפסד של כסף, אני חייב לו שמונה אלף שקל או שלא? וכאן בעצם מתחיל הויכוח ביני לבין השכן, האם אני חייב או לא. ושלא תטעו: הוויכוח הוא לא אם אני לא אשלם או שהוא רוצה את הכסף, אלא להיפך: אני רוצה לשלם והוא לא רוצה לקבל את הכסף.

לאחר דין ודברים ביני לבין השכן, החלטתי להראות אהבה לבורא עולם, ולמרות שיתכן והייתי פטור מתשלום, גמלה החלטה בליבי לבסוף, ואמרתי לו שלמרות שאין לי כסף ביד, אני מתחייב שכבר מחר בבוקר אני אגיש לפניו שמונה אלף שקל, ויהי מה! כאמור, התחייבתי לו שהכל יהיה טוב, וההתחייבות תבוצע בזמן הקרוב ביותר.

אחרי כל הוויכוחים ודין ודברים, הוא פשוט גמר את ההחלטה כבתחילה, שהוא לא מקבל ממני שקל ואפילו גם לא בצחוק.

לאחר כמחצית השעה הגיע אלי החתן שלי, בכדי לעזור לנו בכמה דברים בבית. תוך כדי שהוא מבצע את הדברים ביקשתי ממנו שיזרוק לי את הפח לצפרדע, וסיפרתי לו את כל הסיפור שעבר עלי אותו יום עם השכן.

כשהוא ירד מביתי – הוא לא הלך לביתו. הוא פשוט חזר אלי בחזרה, ואמר לי את המילים שהפתיעו אותי לגמרי: באמת זרקו את כל הפחים, אך השאירו פח אחד על מקומו בשלום!! כמובן מיד ירדתי, והשקית השחורה עומדת מולי!! אותה השקית של המזכרות בשווי שמונה אלף שקל חזרה אלי ובגדול!! ללא שום הוצאה כספית או כל טרחה אחרת!

למחרת בבוקר כשיצאתי לתפילה, שאלתי את האיש שמפנה את האשפה – שהכרתיו מזה זמן, היות והייתי מכין לו בבוקר כוס קפה מידי פעם – למה הם לא רוקנו את הפח האמצעי, ואת כל הפחים האחרים הם לא שכחו לפנות? התשובה של הנהג לא הפתיעה אותי, ומיד שייכתי זאת לכך שבורא עולם רוצה לעזור לשני יהודים, שמתווכחים וצריכים את העירבון של ה' יתברך ביניהם, בכדי שיקיימו את 'ואהבת לרעך כמוך' בשלימות, ללא כל פגם חלילה. וכך עונה לי הנהג, שהפח נתקע בין אבנים וחול, ולא היה ניתן להרים אותו מפאת מה שנתקע, לכן החליט לוותר על אותו הפח ולהמשיך הלאה.

אם שאלתם מהו ערבון של ה' יתברך, הרי שקיבלתם תשובה ניצחת ומוכחת. ואידך זיל גמור.

זמני כניסת ויציאת השבת - פרשת בא