"התעוררתי מתחת להריסות": למה חשוב לחכות 10 דקות במרחב המוגן?

ביום בו החלה המלחמה, גילתה מרינה איזמיילוב כי היא לכודה מתחת להריסות ביתה עקב פגיעת רקטה.

"אני לא זוכרת את הפגיעה של הטיל. התעוררתי מתחת להריסות ומאז אני זוכרת את הכול", היא מספרת בראיון לערוץ 7.

"היה תסכול כי שמעתי את כוחות ההצלה בחוץ, מה שנתן לי ביטחון שיחלצו אותי", היא מתארת את החוויה הקשה של להיות לכודה כחמישים דקות מתחת להריסות ביתה.

"היה תסכול כי שמעתי את כוחות ההצלה בחוץ, מה שנתן לי ביטחון שיחלצו אותי, אבל שמעתי גם שאין להם אינדיקציה אם יש כאן מישהו או לא, אז הבנתי שאני צריכה לצעוק כי בלי זה זה ייקח יותר זמן. צעקתי "הצילו". בהתחלה לא שמעו בגלל הרעש שבחוץ והייתי צריכה לתמרן בין לצעוק לבין לנשום כי לא יכולתי לבזבז את כל האוויר על זה. עשיתי הפוגות ובין לבין הטלפון צלצל מעליי את הצלצול השמח שלו, מה שהיה סוריאליסטי ולא מותאם לסיטואציה. חשבתי שאולי בזכות זה ישמעו.

"בסופו של דבר הרגשתי שיש מעליי מישהו. צעקתי לו מאוד חזק ושמעתי קול ששואל אם יש פה מישהו. עניתי כן ומאותו רגע הייתה לי הקלה גדולה. הוא קרא לאנשים שהתחילו לחלץ. הם היו כוח מאוד מקצועי. הם זיהו חלקים בי כדי להבין באיזו צורה אני מקופלת. זה נתן לי תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך למרות שהיה עליי בטון או מתכת ודק. הם עשו את זה בצורה מאוד מקצועית ואני מודה להם על זה".

היא עוברת תהליך שיקומי בבית החולים השיקומי לפצועי מלחמה באיכילוב. על התהליך היא מספרת כי "בהתחלה זה היה לשבת, ללמוד איך עומדים, איך הולכים"

חשוב לה להוסיף כי חובה לשמור על הנחיות פיקוד העורף למען הצלת חיים:

"זה אומר להיות בממ"ד ולמי שאין ממ"ד אז לדעת איפה המרחב המוגן. שכנים שלי התחבאו במקומות אחרים ויכול להיות שאם הייתי במקום אחר הייתי מוגנת יותר".

"חשבתי שהמטח נגמר והכול סבבה, אבל אז הייתה הפגיעה. אז להמתין ולא לזלזל בזה", היא אומרת לגבי ההתמנה 10 דקות במרחב המוגן לאחר תום האזעקה.