הלב נשבר: ניצל מהפיגוע ולא הצליח להינצל מהלחימה

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

סגן אלוף רועי יוחאי יוסף מרדכי הי"ד נפל בקרבות ברצועת עזה.

בשנת 2008 הוא היה נוכח בפיגוע הנורא שהתרחש בישיבת מרכז הרב בעודו בן 16.

כך סיפר ל-Ynet חברו אלחנן פרומן:

"רועי היה בישיבה כשהמחבל נכנס. הגיע מישהו ואמר שיש מחבל. רועי רץ לשומר של הבניין הסמוך ואמר לו שיש מחבל ושירוץ לשם והשומר קצת חשש. הוא ביקש לקחת לו את הנשק אך השומר סירב, הוא הלך משם להסתתר איפשהו. הוא היה בן 16 אבל הייתה לו תושייה ואומץ. הוא דאג לזה שאנשים יסתתרו.

"נרצחו שלושה חבר'ה מהתיכון שלנו וזה היה ללא ספק טריגר שהנחה אותו. תמיד כשהוא סיים מסלול עם החיילים, הוא היה מציין שזה לזכר החברים שלו שנרצחו והוא הקפיד להגיע כל שנה לבית של אחת המשפחות לעלייה לקבר. אם הוא לא הצליח להגיע, הוא היה שולח תמונה עם סיום מסלול לזכרם. הפיגוע היה חלק משמעותי מהפעילות שלו".

גם אביו התייחס בהלווייתו לאותו פיגוע:

 "התקשרת 'אבא יש פיגוע אל תדאג', פתחנו חדשות עוד לא ידעו שום דבר. הייתי בטוח שהשם עמך, ברכתי אותך לא שתשמור על עצמך אלא שהשם ישמור אותך מכל רע".

חברו דוכי כהן כתב עליו:

"אוי רועי.

בימים הראשונים של המלחמה, כשהתחילו להתפרסם השמות של חללי היום הראשון, הייתי בטוח שנהרגת. שמו של אחד הקצינים שנפל היה דומה מדי לשמך וממש בדקתי כמה פעמים כדי לוודא באלף אחוז שלא מדובר בך. אז לא היה מדובר בך, היום כן.

אתה האדם היחיד שאני יכול להגיד עליו שלמדנו יחד מכיתה ז' עד י"ב, וזו עובדה די משונה בהתחשב בזה שהיינו אנשים כל כך שונים ולמדנו יחד בשני מוסדות די שונים ומאוד לא המשכיים.

בכיתה ח' החלטתי שנמאס לי שקוראים לי "ד֫וד" במלעיל והודעתי לחברים בכיתה שמהיום אני לא עונה אם קוראים לי בצורה הזאת ואני מוכן לענות רק ל"דו֫ד", במלרע. היו תלונות על מה פתאום בן אדם מחליט דבר כזה רק בכיתה ח' ולא בז' ולמי יש כח להתרגל עכשיו, אבל אני באמת הקפדתי על זה ולא עניתי. סה"כ זה עבד. את רועי כל הסיפור מאוד שעשע והוא החליט שהוא לוקח את זה לאקסטרים וקורא לי "דווווווווווד" בקול מתנגן שעולה ויורד. הוא הגדיל לעשות וכשמורים היו קוראים שמות בתחילת השיעור ומגיעים ל"דוד כהן", עוד לפני שהספקתי לענות "כאן" הוא היה קופץ מהמקום שלו בשולחן האחרון משמאל, ליד החלון, ואומר "סליחה המורה לא קוראים לו דוד קוראים לו "דווווווווווד". זה היה יכול להיות הדבר המעצבן ביקום, אבל בדרך שלו ועם החיוך שלו זה היה חמוד מאוד וגרם לכולנו לצחוק, לפחות רוב הזמן.

"באמצע ח' היה ברור לי שבמירון אני לא נשאר וחיפשתי לי מקום רחוק, אליטיסטי ודוס. כשהבנתי שרועי, שלא היה מהדוסים והחנונים של הכיתה מתכוון ללכת לשם גם, ובעקבות אחיו הגדול, זה הפתיע אותי בהתחלה. אבל הלכנו יחד לישל"צ ורועי מהר מאוד היה אדם מאוד אחר ממי שהוא היה במירון. הרבה יותר רציני, בכל תחום, וגם בלהישאר ללמוד בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה.

בתוך השנים בישל"צ התבגרת והשתנית, כמו כולנו. תקופה שגם ככה מתאפיינת באי שקט ובדיקת גבולות אצל כל נער, הועצמה אצלנו עד מאוד עם פיגוע בתוך הישיבה שגבה את חייהם של שלושה חברים מהמחזור שלנו. בזמן הפיגוע היית בפנימייה המרוחקת מהספרייה כ־50 מטרים. היית בחור בן 16, חזק ובכושר טוב אבל כמובן בלי נשק, ורצת אל השומר שבפתח הישיבה כדי לקרוא לו להילחם במחבל. הוא סירב לעזוב את העמדה שלו בשער (כנראה בצדק מבחינת נהלים), ואתה חצי ביקשת חצי דרשת ממנו לפחות לתת לך את האקדח כדי שתוכל להיכנס לקרב בעצמך. הוא לא נתן לך את האקדח ואתה סחבת את זה עוד זמן על זה שלא הצלחת להציל שם חיים..".