עדות מטלטלת מהשבי: "אמרו לנו שאם נדבר יהרגו אותנו"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"אני חושבת על אבא שלי ועל תומר ועל דקלה כל הזמן. ומה היה קורה אם אני הייתי יושבת איפה שדקלה ישבה? אם אני הייתי שומרת על הדלת? אם הייתי יכולה לעצור את זה שהם ימותו".

כך מספרת בראיון גלוי לב ועצוב דפנה אליקים בת ה-15 בחדשות 12.

היא ואחותה דפנה, אשר בגיל 8, חזרו משבי חמאס לאחר ששהו שם 51 ימים.

רק לאחר שחזרו לישראל גילו כי אביהן ובת זוגו ואחיהן תומר נרצחו בשמחת תורה.

המחבלים יימח שמם שהגיע לביתם ביום הנורא תיעדו את תפיסתם בלייב, ואילצו את האח תומר לדפוק על דלתות השכנים ולשדל אותם לצאת החוצה.

"דבר ראשון נתתי לאלה לאכול, כדי לראות שהיא שבעה ושהיא אכלה ואז אני אכלתי", מספרת דפנה. 3 פיתות הן קיבלו בכל בוקר והיו צריכות להתחלק בהן עם עוד 3 חטופות מלבדן.

היא ממשיכה לספר על אחותה הקטנה:

"היא פחדה באיזשהו שלב כי היא ראתה רובה וחשבה שהם מתכננים להרוג אותנו, אז היא ממש התחילה לבכות שם. בימים שהציעו לנו להתקלח, אז הייתי צריכה להתווכח איתה, כי אי אפשר לדעת מתי ייתנו לנו להתקלח שוב. כל הזמן דאגתי שהיא תעשה הכול לפניי. כל הזמן היינו אחת עם השנייה, ואם היא הייתה בוכה, אז הייתי איתה. וכשאני בכיתי, היא הייתה איתי.

"ישנו על הרצפה שם עם אנשים שהורידו להם את הבית ואין להם כבר לאן ללכת. עשינו כזה קיר משמיכות בשביל שנוכל להוריד רק את החיג'אב מהראש, שנוכל לנשום. אמרו לנו שאסור לנו לדבר חמישה ימים, לא בעברית, לא בערבית ולא באנגלית, ושאם נדבר אז יהרגו אותנו. חשבתי שלאף אחד לא אכפת בכלל שנחזור, שזה לא מעניין את האנשים פה. זה מה שהם אמרו לנו כל הזמן, שמעדיפים שנישאר בעזה ושנחזור בתור גופות".

את לירי אלבג, נעמה לוי, רומי גונן, אגם ברגר ואמילי דמארי - חמש צעירות שעוד לא חזרו ארצה - פגשו האחיות בהמשך במנהרות.

"כל הזמן אני חושבת רק עליהן", אומרת דפנה. "כשאנחנו היינו שם היה ממש קשה, אז מה קורה עכשיו, שזה מצב הרבה יותר קשה ממה שהיה כשאנחנו עוד היינו שם. זה חדר ממש קטן, בגודל כזה של מזרן ו-1.60 מטר, לא יכולנו לעמוד. לא היה כל כך אוכל, לא היה מים".

"מול אנשים אני לא בוכה, בשביל שלא יהיה לאחרים קשה. אני לא אוהבת להיראות חלשה".