אגם ברגר: "היו פעמים שנפלנו ברוחנו. אבל זה לא פגם באמונה שלנו"

לא שוכחים את מי שאוהבים. תיקון הנפטרים הגדול ביום הילולת האור החיים הקדוש - לחצו כאן למסירת שמות יקיריכם >>

"לפני פסח היינו מאוכזבות. כי חשבנו שאולי עד החג נחזור כבר לבית. כשהבנו שלא נחזור לחג, ניסינו אני ולירי אלבג לעשות את החג הכי חגיגי שאפשר".

כך מספרת שורדת השבי אגם ברגר בראיון מיוחד למוסף "דרך האמונה" של כפר חב"ד.

"לירי, עימה הייתי ברוב תקופת השבי, החליטה להפתיע אותי והכינה מעין הגדות עם ציורים", היא מספרת. "היא לקחה דפים ממחברת שהייתה בדירה שבה הוחזקנו בעזה, וציירה ציורים של פסח בעיקר. היא הסתירה את זה ממני כדי שזו תהיה הפתעה, ובליל הסדר הביאה לי את זה. אני זוכרת שכשראיתי את ההגדה שהכינה ממש בכיתי.

"לירי לקחה קצת נייר כסף שהיה בבית והניחה על השולחן. שמנו מפיות. ניסינו שיהיה מעט יותר אוכל מבדרך כלל. אנחנו בבית אוכלים קטניות בפסח, אז את האורז אכלנו. אחר כך עברנו על החוברת שהכינה לירי. לא היה לנו כמעט עם מה לברך. נראה לי שרק חרוסת הצלחנו להכין מתמרים. אני גם זוכרת שהנחנו בצד החדר כיסא לאליהו הנביא. בכלל, זה היה חודש שבו היו קצת יותר ירקות, אז עשינו סלט, תפוח אדמה".

גם חגים נוספים, הן ניסו לחגוג למרות הקושי הנפשי והפיזי:

"לקראת סוכות תלינו קישוטים בחדר. לירי לקחה ניירות ויצרה מהם שרשרת עיגולים כזו ותלינו אותה. אני הכנתי שלט שכתוב עליו 'חג שמח' ותלינו את זה. המחבלים לא הבינו מה אנחנו עושות".

איך היו להן את הדברים, היא משתפת:

"ביקשנו שיגידו לנו. סוכות זה חג של שבוע, וכנראה שלפחות באחד מימי החג קלענו לתאריך הנכון. לקראת חנוכה, אגב, ניסינו להשיג נרות ולא הצלחנו. באחד הימים הביאו לנו נר חשמלי והשתמשנו בו. באחד מימי החג, בחנוכה הראשון בשבי, בשנה שעברה, הביאו לנו נר אחד עגול והדלקנו אותו. זה כבר היה במנהרה. הוא דלק הרבה זמן, אולי בגלל החמצן במנהרה הנר דלק יותר מכפי שדולק בדרך כלל".

היא מציינת כי "הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שומר עליי. גם לפני זה האמנתי, הייתי מדברת עם הקב"ה לפני, אבל ביום כמו יום המתקפה זה היה הרבה מעבר. כשהייתי במיגונית הדבר היחיד שאמרתי זה 'שמע ישראל'. במהלך התקופה בעזה היו פעמים שנפלנו ברוחנו. אבל זה לא פגם באמונה שלנו, שהקב"ה דואג לנו".