סיפור מרגש המלמד יותר מכל על הדרך לכבד את הורינו

מדברי הרב בסרטון:

אדם מבוגר, כשהיה בבית אבות, הגיע בנו לבקרו באחד הימים. האב לא היה דברן גדול, והבן הגיע להעביר אתו את הזמן, שעה בערך, כדי לסמן ויש שביקר את אביו. הם ישבו בחצר בית האבות, והבן הביא עמו עיתון ספורט כי אין לו על מה לדבר עם אביו. הבן קרא בעיתון הספורט והיה שקוע כולו בעיתון, בעוד אביו מסתכל מסביב. לפתע, הבחין האב בציפור ופנה לבנו: "בני, מה זה?" שאל אותו כשהוא מצביע לעברה. הבן, בחוסר חשק, מוריד את העיתון, מתבונן לכיוון אליו מצביע אביו ומשיב: "ציפור דרור". וחוזר לקרוא בעיתון.

שקט. עוברות עוד דקה או שתיים, ושוב מצביע האב לכיוון כלשהו ושואל את בנו: "בני, מה זה?", ושוב מוריד הבן בחוסר חשק את העיתון והפעם משיב בקוצר רוח לאביו: "אבא, ציפור דרור. ציפור דרור". ושוב חוזר לקרוא לעיתון. עוברות כמה דקות נוספות והאב פונה לבנו שוב: "ושם, מה זה שם?" כשהוא מצביע לכיוון אחר. שוב מוריד הבן בחוסר חשק את העיתון והפעם כשהוא רואה על מה הצביע אביו הוא צועק לו בתגובה: "דרור! ציפור דרור!!! אתה לא מבין? זו! ציפור! דרור!!". ושוב חוזר הבן לקרוא את העיתון.

האבא קם והלך. הבן שראה כי אביו הולך ונכנס אל בית האבות, היה אובד עצות. כעבור כמה דקות חזר האב ובידו מחברת ישנה מאוד. התיישב האב ליד בנו, פתח את המחברת הצביע לתוכה וביקש מן הבן: "קרא בקול בבקשה, אני רוצה לשמוע אותך קורא". מדובר היה ביומן שכתב האב והתאריך בראש הדף היה מלפני עשרות שנים, הבן החל בקריאה:

"היום הייתי בגינה עם הבן שלי. הבן היחיד שלי, בני אהובי שהוא בן שלוש. הוא שאל אותי היום על ציפור דרור, 'מה זה אבא?'. הוא שאל אותי אותה שאלה עשרים ושבע פעמים, וכל פעם השבתי לו 'ציפור דרור' ונישקתי וחיבקתי אותו. לא התעצבנתי עליו. לא כעסתי עליו. כל פעם ששאל אותי: 'אבא, מה זה?', השבתי לו:  'בני, ציפור דרור'. ונישקתי וחיבקתי אותו".

כשהבן קרא את המילים, החל לבכות. הוא חיבק את האב וביקש ממנו סליחה.

ככה צריך לדעת איך לכבד את ההורים.