מחלק ברכות: חנוך דאום בירך והבחורה נישאה תוך שנה

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

"החיים הם רק תקופה" הוא ספרו של חנוך דאו שפורסם בשנה שעברה.

ברשת החברתית פרסם דאום תגובה שקיבל בעקבות מישהי שראה את הספר, וריגשה אותו:

"היי חנוך, אמן תראה את ההודעה שלחתי לך גם בפייסבוק ובאינסטגרם... בדיוק לפני שנה (לפני כיפור) הזמנתי ממך את הספר השני ובהקדשה גזרת עליי חופה תוך שנה! הגזירה שלך התגשמה ואני מתחתנת עוד פחות מחודש בע"ה אז תודה רבה רבה!".

דאום המרוגש ענה לה כך:

"אני יהודי מאמין וחז"ל לימדו אותנו שגם ברכת הדיוט לא תהיה קלה בעיניך, אז אני מרשה לעצמי לעיתים לחלק ברכות, ולא בשביל משהו, יש לי כבר מספר לא מבוטל של הצלחות, חסדי ה' ממש. אז מזל טוב לזוג הצעיר, ושיהיו שמחות לכל בית ישראל".

בעקבות האירועים שקרו ביום כיפור בתל אביב, פירסם פוסט שבחלקו כתב:

"אבל עדיין, ואני לא בהכרח יודע לדייק מדוע, כשראיתי באחד הסרטונים יהודי עם זקן וטלית סוחב כיסאות בחזרה מהכיכר לבית הכנסת בפנים מובסות, כשברקע צועקים לו "בושה" היו לי דמעות. ריחמתי עליו כל כך - וריחמתי עלינו. איזה ימים נוראים".

כמו כן לפני כמה שנים כתב בטורו ב'ידיעות אחרונות' על הימים בהם למד בישיבה. הוא תיאר את חג השבועות:

"איש לא הכריח אותנו ללמוד כל הלילה, איש לא ציווה עלינו להצטרף לתלמידי הישיבה הבוגרת שצעדו בחמש לפנות בוקר עם הרב אברהם שפירא. הוא היה הולך מאוד מהר, גם בעשור השמיני לחייו. היו לו אמנם צעדים קטנים, אבל זו הייתה מעין הליכה-ריצה כזו. עשינו הכל במין חדות נעורים, ורוח גדולה הייתה שם. איפה הילד שהייתי אז, ואיפה אני היום".

עוד המשיך להתרפק על עבר:

"בתקופות שבהן הייתי עמוק בעניין ולמדתי במהלך שני 'סדרים' ביום את המסכת הנלמדת, כלומר שעות ארוכות בכל יום ישבתי מול הפונט של התלמוד - יכולתי לעתים להפיק עונג ושמחה עמוקה מאוד, מעצם הלימוד. וזה דבר מדהים, כי את העונג ההוא לא הרגשתי מאז - בשום מקום אחר. לא בלימודים או בקריאה של דברים אחרים שבחרתי ללמוד, ולא בשום מפגש עם שום טקסט אחר, גם טקסטים יהודיים.

"דבר אחד לא אוכל להכחיש: את העונג המתוק שהרגשתי בימים טובים של 'סדר בוקר' עם החברותא, לא הצלחתי לשחזר מאז. את תחושת הסיפוק והחדווה שבה הייתי מתווכח עם חבר על הדרכים להבין איזו מחלוקת במסכת בבא קמא, ולהמשיך את הוויכוח גם בדרך לארוחת צהריים, לא חשתי בשנית. אולי זו הייתה חוויה שלא היה בה ערך אקדמי, אבל האושר. ובכן, האושר היה אמיתי".