גם זו לטובה: הסיפור שעומד מאחורי המשפט שכולנו אומרים

כולנו אומרים את המשפט הזה כשרוצים לעודד מישהו, או לעודד את עצמנו. אבל מי היה האיש שממנו הוא נולד, ומה הוא עבר כדי להאמין בזה באמת

יש משפטים שחוזרים כל כך הרבה פעמים, שכבר שוכחים שמישהו אמר אותם לראשונה. "גם זו לטובה" הוא אחד מהם. אנחנו מוציאים אותו מהפה כשדברים משתבשים, כשהתוכניות מתהפכות, כשמשהו שהיה נראה רע מתגלה בסוף כברכה. אבל מעטים יודעים שהמשפט הזה נולד מחייו של אדם אחד ספציפי - חכם בשם נחום, שההיסטוריה זכרה אותו דווקא בכינוי הזה: נחום איש גמזו.

נחום היה חכם שחי בארץ ישראל בדור השני לתנאים, בתקופה הקשה של חורבן בית המקדש ואחריו. ומי שלמד ממנו היה אחד התלמידים הגדולים ביותר שידע עם ישראל - רבי עקיבא, שלמד ממנו דרכי דרש בתורה. אבל מה שהפך את נחום לכינוי בפי כולם לא היה הישג תורני, אלא הרגל קטן ועקבי: על כל דבר שקרה לו, בלי יוצא מן הכלל, הוא היה אומר "גם זו לטובה". לא פעם, לא פעמיים - תמיד. ומכאן, מספרים לנו, נולד השם שבו הוא זכור: איש גם זו.

יש אפילו שתי גרסאות לאיך נולד הכינוי המיוחד הזה. הגרסה המוכרת ביותר אומרת שהוא נקרא כך בזכות המשפט שחזר על שפתיו תמיד. אבל יש חכמים, וביניהם רבנו חננאל, שסברו שהשם גמזו הגיע במקור משם העיר שבה נחום התגורר, עיר הנזכרת כבר בספר דברי הימים. כך או כך, שני ההסברים מתחברים לאותה תמונה: איש אחד, ששמו ואישיותו התמזגו זה בזה, עד שאי אפשר היה להפריד ביניהם.

הסיפור שממחיש את זה יותר מכל, מובא במסכת תענית. פעם אחת שלחו את נחום בשליחות אל הקיסר הרומאי, ובידו תיבה מלאה באבנים טובות ומרגליות יקרות ערך. בדרך, אנשים שפגש בדרכו החליפו את תוכן התיבה - לקחו את האבנים הטובות ומילאו את מקומן בעפר.

כשפתחו את התיבה לפני הקיסר, התגלה העפר. הקיסר כעס מאוד וחשב שהיהודים מלעיגים עליו. אף אז נחום אמר את המשפט הקבוע שלו: "גם זו לטובה". ולפי המסורת, באותו רגע התגלה אליהו הנביא, וטען בפני הקיסר שהעפר הזה הוא לא עפר רגיל, אלא מעפרו של אברהם אבינו - עפר שכאשר זורקים אותו הוא נהפך לחרבות. הקיסר, שהיה נתון באותם ימים במלחמה במדינה שלא הצליח לכבוש, בדק את הדבר - והעפר אכן הביא לו את הניצחון המיוחל.

מהרגע הזה הכול התהפך. הקיסר כיבד את נחום בכבוד גדול, ומילא לו תיבה באבנים טובות. ואילו אותם אנשים שהחליפו את האבנים בעפר, כשהתגלה הדבר, שילמו על כך בחייהם. כל מה שנראה כאסון - הגניבה, הכעס, הסכנה - התגלה בדיוק כמו שנחום אמר מההתחלה: גם זו לטובה.

האמונה שליוותה אותו גם ברגעים הקשים ביותר

אבל כדי להבין באמת מי היה נחום איש גמזו, צריך לדעת עוד פרט אחד, קשה יותר. התלמוד מספר שהוא עבר בחייו סבל גופני כבד במיוחד: הוא היה עיוור משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קטוע משתי רגליו, וכל גופו היה מכוסה בשחין. התלמוד מביא בשמו הסבר למצבו: נחום סיפר שזה קרה בעקבות אירוע אחד שבו, לדבריו, הוא לא מיהר מספיק לעזור לעני שפנה אליו בבקשת מזון, והעני מת בינתיים. הוא נדר על עצמו עונש, מידה כנגד מידה: "עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו". ועם כל זה, גם את הסבל הזה הוא קיבל באהבה, ואמר על עצמו: "אוי לי אם לא ראיתוני בכך".

יש כאן נקודה שמרגשת אותנו דווקא כי היא לא פשוטה. נחום לא היה איש שדיבר על אמונה מתוך חיים נוחים. הוא דיבר על "גם זו לטובה" מתוך הגוף שלו, מתוך הכאב שלו, מתוך מצב שרוב בני האדם לא היו שורדים בו נפשית. וזו בדיוק הסיבה שהמשפט שלו שרד כאלפיים שנה ועדיין מלווה אותנו - כי הוא לא נאמר כסלוגן קליל, אלא כהשקפת עולם שליוותה אדם שידע סבל אמיתי.

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לרלוונטי גם היום, כשהחיים שלנו רחוקים לגמרי מקיסרים ומתיבות של אבנים טובות. כולנו מכירים את הרגע שבו משהו נראה כמו כישלון גמור - תוכנית שהתפוצצה, בשורה שהכאיבה, דלת שנסגרה בפנינו בלי שום הסבר. נחום איש גמזו לא מציע לנו להתעלם מהכאב או להתעלם מהקושי. הוא מציע משהו אחר: לזכור שאנחנו לא רואים את כל התמונה בזמן אמת, ושלפעמים מה שנראה כעפר בתיבה מתגלה בדיוק ברגע הנכון כניצחון.

רבים מאיתנו אומרים "גם זו לטובה" ברגע של נחמה, בלי לדעת שמאחורי המשפט עומד סיפור חיים שלם. כשאנחנו עוברים תקופה קשה, כשדברים לא מתגלגלים כמו שתכננו, אפשר להיזכר שהביטוי הזה לא נולד מתוך קלילות - הוא נולד מתוך אדם שהחזיק באמונה הזאת גם במקומות החשוכים ביותר - אדם שרבי עקיבא עצמו למד ממנו.

יש משהו מיוחד בעובדה שהכינוי שלו נקבע, לפי אחת הגרסאות, בזכות דבר שאמר שוב ושוב, יום אחר יום. זה כמו תזכורת קטנה שהעקביות עצמה, לא רק הרגע הגדול, היא זו שבונה אדם ומלווה אותו דרך כל הדורות שבאו אחריו.

אפשר, בימים שבהם קשה לנו להרגיש שמשהו הוא לטובה, לפתוח ספר תהילים ולומר כמה פסוקים. לא כדי להכריח את עצמנו להרגיש אופטימיים, אלא כדי להזכיר לעצמנו שיש השגחה, ושלפעמים התמונה המלאה מתגלה רק בהמשך. דוד המלך עצמו ביקש מאיתנו לפתוח בהודיה, עוד לפני שאנחנו מרגישים אותה בלב:

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

ממש כמו שהיה אצל נחום איש גמזו, כשהעפר שבתיבה התגלה, בסוף, כניצחון.