מדוע ביום כיפור אנו מתירין להתפלל עם העבריינים?

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

""וְהַחֶלְבְּנָה כְּמוֹ דְּבַשׁ שָׁחֹר וְרֵיחוֹ קָשֶׁה" (הלכות כלי המקדש ב,ד)

בליל יום הכיפורים, קודם 'כל נדרי', אומרים: "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". המקור לאמירה זו טמון בשילוב ה'חלבנה' בקטורת, כדברי חז"ל: "כל תענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת" (מובא בטור או"ח תריט).

במבט ראשון נראה כי החלבנה הייתה בעלת ריח רע, ולא תרמה דבר חיובי לקטורת. צירופה נבע רק כדי לתת מקום לרשעים בישראל, על אף ריחה הלא-נעים.

ואולם הר"ן (דרשות הר"ן, הדרוש הראשון) מעניק ניחוח אחר לחלבנה. כשהחלבנה עומדת לבדה, ריחה רע; אך כשהיא נמצאת עם יתר הסממנים, לא דיי שריחה אינו רע, אלא שריחה החזק מעצים את הריח הטוב של שאר הסממנים.

אם נתרגם את הדברים בחזרה לפושעי ישראל – כאשר דוחים את פושעי ישראל ומותירים אותם לבדם, אכן הם נשארים עבריינים; אך משעה שמתירים "להתפלל עם העבריינים", הם מקבלים כוח לחזור למוטב.

ויתרה מזו: עבריין הוא בדרך כלל אדם בעל עוצמות גדולות, אלא שלא הצליח לבטא זאת בדרך חיובית, ונפלט לאפיקים שליליים. כשהוא חוזר לציבור ומתחבר עימו, העוצמות שלו יכולות להתבטא בדרך חיובית, ובכוחו להעצים את הטוב של שאר הציבור. כמו בסיפור הידוע על ריש לקיש, שרבי יוחנן אמר לו "חילך לאורייתא" [כוחך לתורה]".