הניצול מהנובה: "הגעתי לתהום של חמישה-שישה מטרים, וקפצתי"

באתר וואינט פורסם ראיון עם איתמר אור לוז, שבשבעה באוקטובר ניצל מהטבח במסיבת הנובה.

הראיון לפניכם:

"נסענו שבעה חברים וחזרנו שישה. מהחברים הנוספים שהגיעו ברכבים אחרים עשרה לא חזרו, ואחד חטוף בעזה - עומר ונקרט.

"באזעקה הראשונה נשכבנו על הרצפה ושמנו ידיים על הראש. אחרי רבע שעה קצין הביטחון אמר לכולם להתפנות. התחלנו לסדר את הדברים שלנו בנונשלנט, ועזרנו להוציא אנשים מהשטח. כשראינו שגם החברים והסביבה הקרובה שלנו עלו לרכבים הבנו שאנחנו יכולים לצאת.

"הגעתי לרכב עם עוד שני חברים, ניסינו לצאת לכביש 232 והבנו שכל הדרכים חסומות. שוטר שפגשנו אמר שיש חדירת מחבלים. אני יוצא סיירת גולני ושני החברים שלי יוצאי אגוז, והבנו שהאירוע קצת שונה משחשבנו, אבל היינו בטוחים שמדובר בארבעה-חמישה מחבלים וידענו שהבסיסים באזור יטפלו באירוע ויהיה בסדר. חנינו בצד הכביש וחיכינו בכניסה למסיבה.

"מישהו הציע שנשכב ליד בטונדה בגובה מטר, ורגע אחרי נפל טיל מאחורינו וכל הבטונדה התפוצצה לרסיסים. הרמנו את הראש, ראינו שאנחנו בחיים, ורצנו לכיוון הכביש. כמה מטרים לפני הכביש עצרו מולנו ארבעה טנדרים, עשרה מחבלים בכל אחד. הם כיוונו אלינו נשקים והתחילו לרסס. זאת הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים במחבלים פנים מול פנים.

"בשלב הזה המוח עושה סוויץ'. אני לא חושב, לא מרגיש, פשוט פועל. אני חותך ימינה ומתרחק מכולם, כי אני מבין שזאת הדרך היחידה שלי להינצל. תוך כדי אני רואה אנשים מקבלים כדורים ופשוט נופלים האחד על השני. אין לי אופציה לעצור. אני מתחיל לזחול לכיוון הכביש, כמו שלמדתי בצבא. אני מגיע לכביש, ואיך שאני מרים את הראש עוצרים מולי שני טנדרים ועשרים מחבלים יורדים מהם ויורים לכל עבר. הכדורים מפספסים אותי במילימטרים. הגעתי לתהום של חמישה-שישה מטרים, וקפצתי.

"בדיעבד גיליתי שבקפיצה קרעתי את הרצועות בקרסול ושברתי כמה עצמות, אבל הייתי מפוצץ אדרנלין, לא הרגשתי כלום והמשכתי לרוץ. פתאום ראיתי שלושה טנדרים ובהם אנשים במדי צה"ל. התקרבתי, והם פתחו עליי באש עם תת-מקלע. הבנתי שאלה מחבלים וקפצתי לשיחים.

"הם הבינו שיש אנשים בשיחים, ריססו הכל ונסעו. כשחזרו הם התחילו לצעוק: 'צה"ל, צה"ל, אנחנו פה, צאו החוצה'. ראיתי בחורה יוצאת, והדבר הבא ששמעתי זה צרחה וצרור כדורים, והיא פשוט נפלה. הם עברו שיח שיח, הוציאו אנשים, ירו בהם והעלו אנשים לטנדרים. ישבתי בשקט, ניסיתי להסוות את עצמי בתוך השיחים. הורדתי חולצה וקשרתי מסביב לפה כדי שאם יפגע בי כדור אז לא אצעק.

"אחרי כמה דקות הם פתחו חמ"ל במרחק שישה-שבעה מטרים ממני. לשם התנקזו כל הרכבים והאופנועים, ומשם הם שלחו רכבים להביא אנשים. הייתי עד לחטיפה מול העיניים, אבל בפעם הראשונה שראיתי אנשים עולים על רכב לא הבנתי מה זה. לא הרצתי בראש את התרחיש הזה שהם נכנסים לעזה. שכבתי ליד המפקדה המאולתרת של מחבלי חמאס מ-8:30 עד 14:30. שמעתי אותם צוחקים, מדברים בערבית ונהנים ממה שהם עושים. הייתה ממש התרגשות כזאת.

"לקראת 13:30 התחלתי לשמוע כוחות צה"ל, וקולות הצחוק של המחבלים הפכו לקולות פחד. הם ידעו שאם צה"ל הגיע אין להם סיכוי, והתחילו לברוח. לקראת 14:20 היה שקט מוחלט. יצאתי מהשיחים והלכתי בין גופות, ניסיתי למצוא בן אדם חי אחד ולא מצאתי. עברתי מגופה לגופה, מרכב שרוף לרכב שרוף. בעצם עשיתי את כל המסלול בחזרה אל המסיבה.

"ראיתי תופת. ראיתי את המכולה הפתוחה כולה מפוצצת גופות, ברמה שכל הרצפה מלאה דם. לקחתי עוד צעד קדימה לכיוון הקנטות, וראיתי אנשים שנשארו ונרצחו. עוד צעד קדימה, הגעתי לבר, וראיתי אנשים שוכבים על הרצפה, מדממים, בלי ידיים, רגליים, ראש. הבנתי שאף אחד לא שרד. ואז התחלתי לשאול מה עם החברים שלי? איפה כולם?

"אחד השוטרים העלה אותי לרכב והתחלנו לנסוע על כביש 232. לא ראו שם אנשים חיים, רק גופות, רכבים הפוכים ואנשים שרופים. אבא שלי חיכה לי בכביש 6 אחרי בית קמה ומשם נסענו לבית חולים. רק בלילה הבנתי שחבר שלי, עידו אדרי ז"ל, לא בחיים. ואז התפרקתי. הוא היה כמו אח בשבילי.

"אף פעם לא עזבתי את הנובה. התמימות שלי, הנפש שלי, משהו נשאר שם, באותה מסיבה באוקטובר, בתוך היער הזה. זה מלווה אותי בכל יום ויום. מלבד הגעגוע, הפחדים בלילות, מחסור בשינה, לנסוע באוטו ולשמוע איזה שיר ולפרוץ בבכי - יש את הקולות של אותם אנשים שלא שרדו. הצרחות, הבכי. אני לא צריך לשחזר כלום, כי הכל נשאר לי במוח. הצפצופים באוזניים מהירי ומהטראומה, הכאב העצום. הם הולכים איתי".