יש לכם מיגרנות? יכול להיות שזה הדבר שיעזור לכם

בואו לגלות עוד תוכן חדש ומפתיע! התחברו לכל הפלטפורמות שלנו בתהילים בלחיצה כאן >>>

מחקר חדש ומקיף שנערך על ידי מומחים מהמרכז הרפואי סורוקה ומאוניברסיטת בן גוריון בנגב, ושפורסם בכתב העת המדעי Cephalalgia, מציע מבט חדש על הקשר המורכב בין פעילות גופנית לבין המאבק במיגרנות.

בניגוד לכאב ראש רגיל, מיגרנה היא תופעה מורכבת ובעלת עוצמה בינונית עד חזקה, המתבטאת לרוב בתחושת פעימה בצד אחד של הראש. ההתקפים הללו, שיכולים להימשך שעות ואף ימים, מלווים לעיתים קרובות בתופעות נלוות כמו בחילות, רגישות קיצונית לאור ולרעש, ולעיתים גם בסימנים מוקדמים כמו הבזקי אור או הפרעות תחושתיות. כיום, הטיפול המקובל משלב בין משככי כאבים להקלה מיידית לבין תרופות מניעתיות שמטרתן לצמצם את תדירות וחומרת ההתקפים.

החוקרים, בהובלת ד"ר עידו פלס מהמרכז למחקרים קליניים בסורוקה ופרופ' גל איפרגן, מנהל המחלקה לנוירולוגיה במרכז הרפואי, ביקשו להבין מדוע רבים מבין הסובלים ממיגרנה מתקשים להפוך לפעילים פיזית, למרות ההמלצה הרפואית הגורפת לעשות זאת. הפרדוקס המובנה כאן ברור: בעוד שפעילות גופנית מתונה נחשבת לאמצעי טבעי ואפקטיבי למניעת כאב, המיגרנה עצמה היא זו שיוצרת את המחסום. קשה מאוד לצאת לאימון כאשר הראש פועם, האור מסנוור וכל תנועה קלה מחריפה את תחושת הסבל.

במסגרת המחקר, שנערך בקרב מאות נבדקים בדרום הארץ, נמצא כי הקפדה על פעילות גופנית של לפחות שעתיים בשבוע מובילה להקלה משמעותית. הממצאים הראו כי אלו שהתמידו בספורט חוו בממוצע רק שלושה ימי מיגרנה בחודש, בהשוואה לחמישה ימי כאב בקרב אלו שניהלו אורח חיים שאינו כולל אימונים. בנוסף, נמצאו ירידה בצריכת תרופות מסוג טריפטנים, שיפור כללי באיכות החיים ופחות שחיקה במקום העבודה.

עם זאת, החוקרים זיהו את "סף האימון הגופני": אצל מי שסובל ממיגרנה ארבעה ימים בחודש ומעלה, הסיכוי להתמיד בפעילות גופנית צונח אל מתחת ל-50 אחוזים. מטופלים אלו לכודים במעגל קסמים שבו הכאב והמתח הנלווה אליו מונעים את האימון, והיעדר האימון מוביל להחרפת המיגרנות.

כדי לשבור את המעגל הזה, מציעים החוקרים מודל טיפולי חדשני המכונה PEPA, המבוסס על גישור תרופתי. הגישה גורסת כי אין צורך "להילחם" בכאב כדי להתחיל להתאמן, אלא לפעול בשני שלבים מסודרים:

 בשלב הראשון, המטופל מקבל טיפול תרופתי מונע שמטרתו להרגיע את הפעילות המוחית ולהוריד את תדירות ההתקפים מתחת לסף שמונע תנועה. בשלב השני, לאחר שהמערכת התייצבה ועומס הכאב פחת, הגוף בשל לחזור לזוז. הפעילות הגופנית הופכת במצב זה לכלי טיפולי עצמאי, המאפשר יתרונות פיזיולוגיים כגון שיפור בתפקוד כלי הדם ומודולציה של כאב, ובעתיד עשוי אף לאפשר הפחתה במינון התרופתי.

פרופ' גל איפרגן סיכם את תובנות המחקר באומרו:

"אם אתם לא מצליחים להתאמן בגלל מיגרנה, אל תאשימו את כוח הרצון שלכם. ייתכן שאתם פשוט נמצאים מעל סף האימון הגופני, לכודים במעגל קסמים. טיפול מונע תרופתי נכון שיוריד את תדירות ההתקפים הוא לא רק פתרון לכאב, הוא המפתח שיפתח לכם את הדלת לחזרה לחיים פעילים ובריאים."