המגפה נעצרה בזכות 15 דקות של מחשבה...

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

לפני קרוב למאה שנה חי בירושלים הרב זלמן גרוסמן זצ"ל. באותם הימים סבלו יהודי ארץ ישראל מעוני ומרעב, ואפשרויות התעסוקה היו מעטות. לא היתה לר' זלמן ברירה אלא לצאת את הארץ למשך שנים אחדות ולנסות למצוא לו פרנסה בארצות הברית. הוא לווה כסף לצורך קניית כרטיס נסיעה, נפרד מבני משפחתו ויצא למסעו הארוך.

בין מעלותיו הגדולות בלטה הצטיינות מיוחדת בשמירת השבת. רגיל היה לומר שהואיל והשבת נקראת בפי חז"ל 'שבת המלכה', אם כן, יש לנו הזדמנות נפלאה להיות בכל שבת במחיצת המלכה, והיה מוסיף לספר על מלך אחד שמיעט בשינה, וכאשר נשאל לפשר הדבר, אמר שכאשר הוא ישן הוא אינו מרגיש שהוא מלך, ולכן חבל לו לבזבז את זמנו בשינה, ולכן, "אף לי חבל לבזבז את הזמן שבו אני יכול לחוש את הקרבה לשבת המלכה". ואכן, לא עצם עין מכניסת השבת ועד צאתה, וניצל את כל יום השבת מבואו ועד צאתו לתפילה, ללימוד, לאמירת תהילים ולשירת הזמירות.

גם בהיותו בספינה, לא ויתר ר' זלמן על הנהגתו המופלאה בניצול יום השבת. כדרכו, התפלל בהתלהבות, קידש, אכל וששר זמירות בהשתפכות הנפש, ומתוך תחושת התעלות. תוך כדי הסעודה ואחריה עיין באחד מספריו הרבים שלקח עמו לנסיעה, וכך ישב ולמד עד אור הבוקר. בדרך זו עבר עליו יום השבת.

אחד מנוסעי האונייה הבחין בדרך המיוחדת, שבה כיבד הרב את יום השבת. הוא עקב אחריו בפרקי זמן שונים במשך כל היום הקדוש, והנוכח לדעת שהאיש מקדש את היום השביעי במלוא מובן המילה.

הדבר שבה את לבו ומיד עם צאת השבת ניגש אליו באמרו: "עקבתי אחריך במשך כל היממה האחרונה, וחייב אני לומר לך, שמעודי לא ראיתי אדם המקדש את השבת כמוך. שמי הוא הברון רוטשילד, ורצוני למלא משאלה כלשהיא שתהיה לך. אני מקציב לך 15 דקות למחשבה. חזור אליי ואמור לי במה אוכל לסייע לך.

הרב גרוסמן הופתע מאוד, כמובן, על המתנה הגדולה שזימנו לו משמים. הרי בידו לבקש מהברון את סכום הכסף הדרוש לו, ולמנוע בכך את גלותו הארוכה מארץ הקודש. אך, כדרכו לחשוב תחילה, נכנס לתאו כדי לחשוב ולשקול האם אין לו צורך חשוב יותר מזה.

כאשר החל הרב גרוסמן להתבונן בעניין, נזכר בביקור פתע שערך אצלו אחיו ערב נסיעתו. אחיו, הרב שלמה גרוסמן, היה  ממקימי היישוב 'משמר הירדן' שבצפון, והגיע אליו כדי לספר לו על מגפת המלריה שפקדה את יישובו, ואת היישובים השכנים: 'יסוד המעלה' ו'ראש פינה'.

"מדי יום ביומו מתים מהמחלה אנשים, נשים וטף. רבים מרותקים למיטותיהם ואינם יכולים לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. המצב מחריף והולך", אמר רבי שלמה לאחיו. "פשוט אין לנו כסף לקנות תרופות לכולם. לכן, בקשתי שטוחה לפניך: כאשר תגיע לארה"ב, אל תשכח את הילדים והוריהם, וכל דולר שתשלח – יעזור לנו להצלת נפשות".

כעת, בעת שבתו באוניה, נזכר הרב זלמן בבקשתו של אחיו וחש מבוכה נוראה. נטייתו הטבעית היתה לבקש מהברון רוטשילד עזרה לפתור את בעייתו הפרטית, מאידך עלתה במוחו מחשבה שונה אשר העלתה את השאלה: מה יהיה עם מאות היהודים שנאבקים על חייהם? האם אין להעדיף הצלחת נפשות של מאות יהודים, על פני נוחותי האישית? ודאי שכן. אבקש מהברון לעזור לתושבי משמר הירדן ושכנותיה.

מחשבותיו התרוצצו לכאן ולכאן, ובתום רבע השעה שהקציב לו הברון יצא אליו ואמר לו את החלטתו. הוא סיפר לברון על מצוקת יישובי הצפון, ואמר לו: 'שאלתי ובקשתי לשלוח לשם צוות רפואי שיטפל בחולים ויעצור את המגיפה. זו תהיה הטובה הגדולה ביותר שתוכל לעשות עבורי'. הברון נענה לבקשה והבטיח שיעשה כל שביכולתו להביא רפואה ומזור לכל האזור הנגוע במחלה.

כארבעה חודשים לאחר הגעתו של ר' זלמן לארה"ב, קיבל מכתב מרגש מאחיו רבי שלמה. כה לשון המכתב: "אחי היקר, דלו המילים מלתאר לך את אשר התרחש כאן, במשך השבועות האחרונים כאילו נענינו מן השמים וישועתנו הגיעה ממקור בלתי צפוי לחלוטין. בוקר אחד הגיעו לאזורינו צוות רופאים ואחיות ומשאיות עמוסות בציוד רפואי. הם פתחו כאן שלושה בתי מרקחת המספקות תרופות לחולים, וניתנו זריקות לפי הצורך. ההשפעה היתה מיידית, אפשר היה לראות את השיפור בעליל, ולמעשה המגיפה נעצרה. אנו מלאי הודאה לה' יתברך על השינוי הפתאומי הזה, ואחרי תקופה ארוכה מאוד – שוב אנשים מחייכים זה לזה ומלאים תקווה וביטחון".

"ישנה שמועה כי הברון רוטשילד עומד מאחורי מבצע הצלה זה", מסתיים המכתב. "אחי היקר, אינך צריך לדאוג לנו שם. הקב"ה כבר טיפל בנו ושלח את שליחיו הנאמנים. דאג לבעיות הפרטיות שלך, ואני מאחל לך ולכל אשר לך לקבל עזרה כפי שאנחנו קיבלנו"...

הרב זלמן גרוסמן קרא את המכתב פעמים אחדות עד שפרץ בבכי על שזכה לעסוק בחסד ובהצלת נפשות בשלמות, שהרי אף אחד מהניצולים לא ידע שידו היתה בדבר עשיית חסד בדרך כזו, שיש בה מעלה מיוחדת.

לימים, סיפר לילדיו שהיתה סיבה נוספת לאותו בכי: "בכיתי מכיוון שהייתי אפוף ברגשות הודיה לה' על שנתן לי את הכוח להתגבר על הנטייה הטבעית להציל תחילה את משפחתי. היתה דרושה גבורה מיוחדת לחשוב על אחרים באותה תקופה קשה בחיי. היתה לי אפשרות כשרה וקלה לשפר את מצבי הכלכלי, לחזור לביתי ולחיות בשלווה עם בני משפחתי, וה' נתן לי את הכוח להתגבר ולוותר על משאלתי הפרטית למען תרומה לכלל ולהצלת נפשות".

(מתוך עלון 'פניני עין חמד')