החטוף ששוחרר בראיון מטלטל: "הייתי בתפקיד הראשי בסרט"

בראיון מיוחד לחדשות סיפר החטוף ששוחרר בחסדי שמיים, לאחר 246 ימים בשבי חמאס, אנדריי קוזלוב, על החוויה הקשה שנטלץ לחוות.

"רצנו בשדה וראינו את המכונית, וחלק מהם ירו באוויר. באותו רגע הסתובבנו והתחלנו לרוץ", הוא מספר על רגע החטיפה. 

"כולם צעקו אחד לשני 'בהצלחה, בהצלחה', זה היה מצב רע מאוד ואף אחד לא יכול היה לעזור לנו. ראיתי אנשים שמתחילים להתחבא, ליפול על הרצפה ולכסות את הראש שלהם. זה חסר תועלת אבל הם הבינו - 'זה ייקח כנראה עשר שניות, 30 שניות או דקה שבה אישאר בחיים ואז יהרגו אותי'".

הוא שהה במשך כל התקופה עם החטופים שלומי זיו ואלמוג מאיר ז'אן.

"בשלושת הימים הראשונים ממש פחדנו מכל דבר. רק לחשנו", הוא אומר, "בחודשיים הראשונים הייתי כבול באזיקים, עם מרחק של בערך 20 סנטימטר בין הידיים ואולי 40 סנטימטר בין הרגליים. היינו צריכים לבקש רשות ללכת לשירותים, לבקש רשות כמעט עבור כל דבר - הם יושבים מולנו עם מקלות גדולים וסכינים גדולים. אתה לא יודע מה לעשות, אתה לא יודע מה אתה צריך לעשות במצב הזה, אתה לא יכול לעשות כלום. הם נתנו לנו קצת לחם, ואנחנו עם הידיים מאחורי הגב ניסינו להזיז אותן כדי לאכול בראש מורכן".

עוד הוא מספר על ההתעללות הנפשית שהם עברו:

"היו רגעים שבהם הייתי בטוח שהם לקחו אותנו כדי להרוג אותנו, כדי לרצוח ולצלם את זה. ביום חמישי בחור אחד הגיע אליי והוריד את כיסוי העיניים שלי. הוא סימן לי בסימנים והבנתי למה הוא התכוון, כי זה היה בערבית - הוא הראה לי 'אני, מחר, אצלם אותך ואני אהרוג אותך', עם סימן של ירי. ואני חשבתי 'אז זה יהיה הסוף של הסיפור שלי? בדרך הזו? באמת?'. כמובן לא ישנתי בכלל בלילה שאחרי כן.

"אבל ביום הבא הוא הגיע אליי, והייתי בטוח שהרגע הזה הולך לקרות, והוא הוריד לי את כיסוי העיניים ואמר 'אני, אתה, אני אוהב אותך'. מה? אתה משוגע? למה אתה עושה לי את זה? מה קורה? הייתי מבולבל לגמרי. הם גם אמרו לנו שהמשפחות שלנו לא צריכות אותנו - אמרו לנו 'אימא שלך בטח מבלה והיא בנופש במדינה אחרת'. הם ניסו ללחוץ עלינו: חלק מהם אמרו 'אה, יש לך אישה, היא כבר מחפשת מישהו אחר' ואתה לא יכול לענות".

על עסקאות החטופים מספר אנדריי:

"הם באו אלינו ולקחו את אחד הגברים שהיה איתנו, וחלק מה'שומרים' אמרו לי שבכל יום משחררים אדם אחד - 'כל יום וואחד'. הוא הצביע עליי - 'אתה תהיה הבא בתור', היינו בטוחים שאנחנו בדרך להשתחרר מהמקום הזה. וכמובן כשההסכם הופר, אלו היו שבועיים של דיכאון גדול, הדיכאון הכי גדול - מה? שוב? אתה מתחיל לשמוע את אותם קולות מבחוץ - הרבה הפצצות, פיצוצים. אתה מנסה להשאיר את הראש שלך נקי ולחזור על המנטרה - 'אוקיי, עוד יום, היום הבא'".

על רגעי החילוץ המרגשים הוא משתף:

"זה היה בוקר רגיל, זה היה לחלוטין לא צפוי עבור כל מי שהיה בדירה הזו, גם עבור המחבלים. ברגע אחד היו פיצוצים קטנים פה ופה ופה ופה, החיילים כבר נכנסו פנימה והם אמרו לי 'אנדריי, אנדריי, שם, שם', חייל שדיבר ברוסית - אני בטוח שהוא התכונן למצוא אותי כדי לדבר איתי בשפת האם שלי: 'אנדריי, אתה בא איתי, תישאר במרחק שני מטרים ממני מקסימום'. אני ואלמוג נדחקנו לפינה שם, ניסינו להבין מה קורה פה.

"ראינו הרבה חיילים, כולם היו מאוד שמחים לעשות את מה שהם עשו, ראיתי כמה הם היו מאושרים - הם חייכו אלינו, הם לקחו אותנו בכתף ואמרו: 'הכול בסדר, אנחנו מחלצים אותך, היום בערב תהיה בבית'. ואתה אומר לעצמך: 'אוקיי, יש לנו סיכוי'. והם אומרים: 'היום הביתה, היום הביתה' - באמת?".

הוא מספר שפחד "אבל אולי ל-10 או 15 שניות. אחר כך אתה כמו מכונה, עושה את מה שמבקשים ממך. אתה רואה איך הם יורים - לאחר מכן הבנתי שעל הדלת שמרו לא רק שני אנשים בתוך הדירה: היו הרבה טרוריסטים בחוץ בבניינים אחרים. ראינו הרבה חיילים, כולם היו מאוד שמחים לעשות את מה שהם עשו, ראיתי כמה הם היו מאושרים - הם חייכו אלינו.

"היום הזה, 8 ביוני, זה היה וואו - כמו בסרט, הייתי בתפקיד הראשי בסרט הנהדר הזה ועשיתי את זה. ניסיתי להבין מה אני יכול לעשות בשביל כולם - ארנון זמורה נהרג במבצע הזה. איך הגיע לי כל הדבר הזה?"

על המפגש עם אימו הוא מתרגש:

"זה היה נפלא, ממש וואו. אין לי מילים להביע את רגשותיי, פשוט נפלתי על הברכיים והתחלתי לבכות, אולי לשלוש או לחמש דקות בלי יכולת להפסיק. בשבילי זו הייתה מתנה נפלאה מהגורל".