החטופים משתפים: "כל יום היה גיהנום"

באירוע ההננצחה לשבעה באוקטובר שאורגן, סיפרה נועה ארגמני - החטופה שחולצה מהשבי:

"כל יום היה גיהנום, חייתי בפחד יום יומי ובתת תנאים קיצוני. רגע אחד ראיתי את האור - כשחיילי צה"ל הגיעו לחלץ אותי. אנחנו נמשיך לחיות ולחגוג. איתם ובשבילם, כי זה מה שהם היו רוצים שנעשה".

עוד הוסיפה:

"בניגוד לחבריי שכבר לא פה איתנו היום, אבינתן ועוד 100 חטופים עדיין נמצאים בעזה ואנחנו צריכים לעשות הכל על מנת להחזיר את החטופים החיים למשפחותיהם ואת המתים לקבורה ראויה בישראל".

שלומי זיו שחולץ אף הוא משבי חמאס סיפר:

"246 ימים הייתי בשבי החמאס, ימים של כאב, חוסר וודאות ופחד, היו גם רגעים קטנים של תקווה. המחשבה שיש לי משפחה וחברים שמחכים לי ופועלים להחזרתי נתנה לי אור ברגעים החשוכים ביותר. היום, כשאני כאן, אחרי ששוחררתי במבצע ארנון יחד עם אלמוג, אנדריי ונועה, אני לא יכול שלא לחשוב על החטופים והחטופות שכבר 365 ימים סובלים יום ולילה".

ניסה ונקרט, אמו של החטוף שעדיין נמצא בעזה עומר ונקרט, שיתפה את תחושותיה בראיון ל"חדשות הבוקר" שפורסם במאקו:

"אני מתגעגעת, אני דואגת, אני חרדה. הבן שלי לא נחטף כתייר על ידי חבורת שודדים, אלא משטחה הריבוני של מדינת ישראל. לא מצליחים להחזיר אותו הביתה. זה בוקס בבטן. לעומר יש קוליטיס, שזאת מחלה נוראית. יש לו רימון בבטן שעלול להתפוצץ בכל רגע. אני דואגת לו ואין לי מילים כבר. זה קשוח וקשה.

"אות החיים האחרון שיש לנו מעומר זה מהיום ה-54, כשליאם אור השתחרר. זה כבר לא רלוונטי מזמן. נכון לאותו יום, לעומר היו כאבי בטן ורק פעם אחת המחבלים נעתרו ונתנו לו אקמול. אני יודעת מליאם שעומר ירד למשקל גוף שהוא כבר לא יכול לרדת ממנו, וזה היה נכון ליום ה-54. התזונה הייתה שלושה תמרים ביום. תמרים לכאורה זה מאוד בריא, אבל לעומר זו סכנת חיים. בתמרים יש סיבים תזונתיים ולחולי קוליטיס אסור לאכול סיבים תזונתיים".