"אנחנו בדרך לחדר ניתוח!": תיעוד מצמרר מנסיון להציל חיי חייל

כולנו נושאים את עינינו וליבנו כל העת אל החיילים הלוחמים בחזית ודואגים לשלומם. אנו גם מבקשים את החזרת החטופים במהרה, ואת רפואת הפצועים.

אך ישנם אנשים נוסיפים הנמצאים בחזית אף הם. כאלו הם אנשי כוחות זק"א, בריאות הנפש ובריאות הגוף.

בפוסט מרגש ומצמרר מתאר אח בבית חולים את הקושי בטיפול בפצועים וגם בעובדה הכואבת שחלקם לא שורדים ומתים אל מול עיניהם.

"כל מי שעובד בבית חולים יודע שהשעה הכי קשה במשמרת לילה היא השעה 5:00. העיניים כבדות והגוף כבר עייף...", כותב ערן טטרואשוילי שמשמש כאח בבית החולים אסותא באשדוד.

"בלילה האחרון הייתי אחראי משמרת בחדר הניתוח. עקב המצב הביטחוני והלחימה בעזה הרגשתי שהלילה זה לא לילה נכון להיכנע לעייפות. וזה לא איחר לבוא...

"במירס אחמ"ש מתקבלת קריאת טראומה: מסוק-פצוע ירי, לא יציב, 2 דקות לנחיתה. מרגע זה שטף האדרנלין עובר בי כמו חשמל מהרגליים ועד הראש. מקפיץ את הצוות, מריץ בראש תרחישים ודרכי פעולה מכינים את החדר והציוד ולא עוברות 5 דקות ובטלפון מודיעה הכירורגית התורנית: "ערן, אנחנו בדרך לחדר ניתוח!".

"עוד 2 דקות שעוברות במהירות מידי ומגיע שטף של אנשים: טראומטולוג, כירורגים/ות, מרדימים ואחיות מיון שמופקדות על פרוטוקול דימום מסיבי, ובאמצע הפצוע, חיל משדה הקרב, על אלונקה שוכב מורדם ומונשם כששעון החול מעל ראשו כבר התהפך וסופר לאחור.

טטרואשוילי תיאר את הפצוע:

"הפצוע שלנו הגיע עם פציעות אנושות. למרות גילו הצעיר וגופו החסון הוא החל להיכנע להן. הצוות מנסה כל שביכולתו תוך תעצומות נפש וגוף אדירות וכל כובד המשקל לגורלו של המטופל מונח על כתפינו.

"הפצוע המשיך להידרדר אבל אנחנו כמסרבים להיכנע ממשיכים ומעלים עוד הילוך במרץ ובמשאבים עד שהיה זה המרדים הבכיר והמנוסה שאזר את האומץ ואמר בקול לי, מכולם, כבדרך אגב, ששאר הצוות ישמע: "ערן, השעה 6:42". ואז זה קרה.

דממת מוות!

מסתבר שלמטבע הלשון הזה יש צורה. השקט ששרר בחדר לאחר מכן היה דממת מוות".

טטרואשוילי ממשיך ומאתר את הרגע הקשה:

"כל אחד בדרכו עשה מה שביכולתו כדי לתת כבוד לגיבור ששילם בחייו ושכב מוטל על המיטה לפנינו. גם עיניהם של הקשוחים שבחדר האדימו מדמעות נוכח הטרגדיה. דקות לאחר מכן הסתיימה המשמרת, נסעתי הביתה. בדרך דיברתי עם האחות החרוצה בניתוח שיצאה בבכי מהחדר.

"ניסיתי להרגיע אותה וכנראה גם את עצמי שעשינו באמת כל מה שיכולנו כדי לעזור למטופל. היא אמרה לי: "אבל ערן זה היה כל כך מהיר לא ראיתי בכלל איך הוא נראה". עניתי לה: "אני לא אשכח את פניו בשביל שנינו"".