החטופים ששוחררו מספרים מה עברו: "מדברת ורועדת, זה היה מבעית"

עוד לא מחוברים לכל הטוב שיש לנו להציע? התחברו עכשיו לקבוצות השונות וולתכנים הייחודיים שלנו ברשתות החברתיות! לחצו כאן >>>

"אני רוצה להגיד לכם תודה על שהחזרתם אותי. לכל אחד מגיע שיחזירו אותו כאן ועכשיו, הם לא צריכים את הסבל הנוראי הזה. חייבים להוציא אותם משם כי אם לא נוציא אותם עכשיו, הם לא ייצאו בחיים".

כך אמרה אמש (מוצ"ש) החטופה ששוחררה רז בן עמי בעצרת כיכר החטופים.

דניאל אלוני, שיחד עם ביתה אמיליה שוחררו, אמרה: "ב-7 באוקטובר נחטפנו בברוטליות מהבית שלנו. הבנות שלנו ראו דברים שילדים בגיל הזה, או בכל גיל, לא צריכים לראות. סרט אימה. אתה מרגיש שאתה רוצה לצבוט את עצמך ולהתעורר מהסרט הזה. אני מדברת ואני רועדת, סליחה. זה היה מבעית, זה היה מפחיד. אין סדר יום, אין כלום. ישנים, בוכים. כל יום נוסף שעובר הוא נצח שלא נגמר. בשבי נמצאים עדיין גיסי, אח שלו, בת זוגו, בת זוגתו ואח שלה. אנשים יכולים למות שמה, כי יחליטו פשוט לרצוח אותם. שחררו אותם עכשיו, מיידי, אין זמן. אני מתחננת בשמי ובשם שאר החטופים".

"זכינו ביום ראשון האחרון לקבל חזרה את בני משפחתנו בריאים ושלמים", סיפרה ענבר גולדשטיין ששלושת אחייניה - אגם, גל וטל שוחררו. "אני כאן היום, כי הבטחנו לאורך כל הדרך שגם כשאהובינו ישובו  לא ננטוש את המאבק. אנחנו משפחה אחת. כולם צריכים לחזור. יש לנו אחריות כלפיהם, אני, אתם, הקבינט ומדינת ישראל. אסור לנו להשאיר אותם שם לעוד שנייה אחת. תחזירו אותם, אני מבקשת, עכשיו".

הדס קלדרון ששוחררה יחד עם שני ילדיה סיפרה:

"בבית מחכים לי ארז וסהר, גיבורי העל הפרטיים שלי ששרדו וחזרו. העדויות מטלטלות ומחרידות, אף ילד, ילדה, איש ואישה לא צריכים לחוות זאת. אסור לשכוח שאבא שלהם עופר עדיין שם. אל תשכחו גם את הגברים. אחרי ששבתי מהשבי, עכשיו יותר מתמיד אני מבינה כמה זה בהול ודחוף. לא ניתן לדבר על העתיד או על ביטחון המדינה כל עוד לא מתקיים ביטחונם של כל החטופים".

"אני הפעם מדברת בתור סבתא של תמיר ארד, הייתי 49 יום בתופת הזו", אומרת יפה אדר. "אני מבקשת ומתחננת מכל מקבלי ההחלטות - תוציאו את הילדים, תוציאו את כולם. זה לא קל, לא להם ולא למשפחות ולא לאף אחד. עכשיו אני רוצה לראות אותם, לא כשאני אהיה בארון. בבקשה, זה הזמן".

דיצה היימן תיארה את הימים בשבי: "היה מעט אוכל בשבי וככל שעבר הזמן האוכל הלך ופחת. ככל שהזמן עובר, הנזק הולך וגדל והיכולת של הגוף לשרוד הולכות וקטנות. זו סכנת חיים וסכנה נפשית. חייבים להוציא אותם מיד ולעשות הכל כדי שזה יקרה".

בקריאה כללית קראו החטופים ששוחררו:

"כל יום שאתה חי שם יכול להיות היום האחרון. אתם לא יכולים לתאר את התופת. אסור להשאיר אותם שם. אף אחד, אף אחת, לא עוד דקה אחת".