החטופה שחזרה בפוסט מטלטל: "התמודדות עם שאלות קשות ששוברות לי את הלב"

דורון כץ אשר היתה חטופה בשבי חמאס יחד עם שתי בנותיה הקטנות - רז ואביב בנות החמש והשלוש. הן שוחררו בעסקת החטופים לפני שבעה חודשים. אמה ואחיה נרצחו בשבעה באוקטובר וגופתו של אחיה נלקחה לשבי. אתמול (ראשון) פירסמה דורון פוסט שמתאר כיצד היא חווה את חייה כעת.

כך היא כותבת:

"אז איך זה לחזור מהשבי עם שתי הבנות הקטנות שלי, אתן שואלות?

זה לחכות חצי שנה מאז שחזרנו הביתה עד שיהיו לי הכוחות לרשום משהו מצחיק, או לפחות לא מאוד עצוב. זה שהקטנה שלי עונה לי: 'כן חביבי', 'לא חביבי'. זה לחשוב בשבי איזה תמונה שלי פרסמו ולקוות שבחרו תמונה יפה. זה להבין שהתמונה הזו הסתובבה בכל העולם. זה שהבית שלי הפך לתחנת רכבת של שליחים של אוכל ומתנות בלי שהזמנתי כלום. זה להקצות חדר בבית רק בשביל לאחסן את כל המתנות שעוד לא הבאתי לבנות.

זה עד שאני כבר יוצאת מהבית, לראות את המבטים של כולם, ויש את אלה שגם מחבקים בלי רשות. זה שמלצריות שקטנות ממני בעשור ואפילו יותר שואלות למה אני כל כך מוכרת להן ושהאם מלצרתי איתן פעם. זה שיוני אומר: 'כן' לכל מה שאני רוצה ואפילו מבצע מיד.

זה ארגזי ה'זירו' שחיכו לי בוקר אחד מחוץ לדלת, תודות לפוסט שעלה פה על כך שאני מכורה. ולחבר'ה בעבודה שלי, רק שתדעו שאני מגיעה ביום ראשון אז בבקשה למלא מקררים.

ועכשיו ברצינות, זה לגלות את עם ישראל הנפלא, עם כל התמיכה, והעזרה, זה לגלות כמה המשפחה שלי ושל יוני בעלי גיבורי על אחד אחד ואחת אחת!

אבל זה גם סיוטים בלילה, פחד מרעשים, כעס של ילדות קטנות שלא מבינות למה זה קרה להן והתמודדות עם שאלות קשות ששוברות לי את הלב. זה לעצום את העיניים ולראות את החוטפים שלי מול הפנים. זה געגוע בלתי נגמר לאמא שלי היקרה, לאחי הגיבור ולחברים שכבר לא אזכה לראות.

וזה בעיקר לעטות מסכה מחייכת על הפנים כדי לגדל את הבנות בבית שמח למרות שהלב מדמם. וזה בעיקר בעיקר הרבה הרבה תפילות, שגדי מוזס, הסבא של הבנות שלי שהן כל כך אוהבות, יחזור כבר הביתה יחד עם כל שאר החטופים, אמן! וזה להפעם, על קצה המזלג מה זה לחזור מהשבי... פוסט המשך על השבי עצמו ייקח לי קצת יותר מחצי שנה אחרי... אז עוד קצת".