החטופה ששוחררה סופדת לחטופה שנרצחה: "אני פה - ואת נרצחת"

שלחו שמות בחינם לברכת הכנים בכותל בחול המועד סוכות ותזכו ששמכם יוזכר ע''י רבני מוקד תהילים ארצי במעמד העצום!לחצו כאן >>>

ביום שני האחרון פורסם סרטון שבו נראית החטופה עדן ירושלמי ז"ל. הסרטון משתמש בטרור פסיכולוגי.

החטופה ששוחררה אגם גולדשטיין אלמוג, הגיבה על הסרטון:

"ישבתי שם בדיוק ככה. אני פה ואת נרצחת. זה מה שמבדיל בינינו. הגוף כואב. מה מבדיל ביני לבינך עדן? ישבתי שם ואמרתי את אותם המילים, כמה געגוע ואיזה ייאוש. אני רואה את מאחורי הקלעים של הסרטון שלך.

"אני נזכרת בכוננות שלהם אחרי מבצעי חילוץ או כשחשבו שצה"ל מתקרב, איך הם באו חמושים ונעמדו מולנו בנשקים דרוכים וככה רצחו אותך. כשאת מיואשת כל כך. נלחמת כל יום וכל הכוחות שלך נלקחו בירייה. עדן סליחה שהלכת ככה. ככה עייפה, ככה מתגעגעת, ככה מיואשת. ישבתי שם בדיוק ככה. אני פה - ואת נרצחת. זה מה שמבדיל בינינו עדן. חיכינו לך כל כך. אני מצטערת".

אגם איבדה את חותה ואת אביה בשבי. בעבר בראיונות לתקשורת ובכיכר החטופים אמרה:

"הזמן עובר, דברים משתנים, אבל עדיין לא כולכם חוזרים. אתם מאמינים? כבר קראתי את ההספדים שלי. היום, אני עומדת פה מולכם אחרי שחרור מהחיים בתוך המוות, אחרי ריצות במנהרות עזה, ומפגשים עם חטופים שעברו התעללויות קשות. אני רוצה להגיד שיש חיים אחרי נגיעה במוות, אחרי מפגש עם האויב האכזרי - אבל עדיין לא כולם זכו לכך. אני מאחלת לכם בהצלחה בשנה החדשה, אבל אני רוצה שתזכרו את אלו שנמצאים שם בסכנה".

עוד הוסיפה:

"אני נתתי הכול בעזה, הייתי קמה בבכי, אמרתי לאמא שאין לי כבר כוח יותר.  הסתכלנו בעיניים אחת של השנייה וביקשתן ממני, תספרי הכול רק שהוא לא ייגע בנו שוב. לזה אין דרכי התמודדות. זה לא כתוב באף נייר, לא אצל שום פסיכולוג לא כתוב מה עושים אחרי הבטחות בין שבויים, לא התמודדתי מעולם עם שברון לב כזה. לא מסוגלת יותר בין האבל והאובדן לנוע גם בתחושה של פספוס והפקרה... הסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ואני הבטחתי לכן, שאעשה הכל, הבטחתי לכן שעוד רגע אתן משתחררות.

"מאז שהשתחררתי אני נעה בין בכי על הקברים של אבא שלי ושל אחותי, לבין השמחה וההתרגשות העצומה על זה שאני בחיים, לבין המאבק עליכן והתמונה שלכן ברגע בו עזבנו אתכן. כבר כל כך קשה לי למצוא מילים, כל כך קשה לי לעמוד פה מול משפחות של חטופים, שחלקן משפחות של חטופים שפגשתי בשבי, כל כך קשה לחכות בתוך עולם של עליות ומורדות כל כמה שניות בודדות.

"נתתי הכל בעזה והייתי שואלת את עצמי בשביל מה? בשביל מי? לקח לי זמן למצוא תשובה. בשביל החיים, אתן הכול. אני חיה, צריכה לחזור למשפחה, צריכה לספר את הסיפור שלי, את הסיפורים ששמעתי. נלחמתי. והן, נלחמות! איזה לוחמות! ממש ברגע זה, הן נותנות הכול. מכניסות לעצמן מחשבות טובות, מזכירות לעצמן שהן בחיים. אתם יודעים כמה זה קשה להזכיר לעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון?".