מה הסתתר מאחורי מאות המודעות התלויות בעיר בני ברק עם הכיתוב 'אין עוד מלבדו'?

מספר בעל המעשה: לאבי מורי יש עסק של מעון ילדים. יום אחד הוא מקבל הזמנה לבית משפט בטענה שהוא גונב את העובדות שלו ואינו מפריש עבורן את האחוזים הקבועים בחוק לקופת גמל המיועדת לפנסיה.

הדבר לא היה נכון. נראה שהרושם שנוצר קרה מפני שהעובדות ביקשו תלושים נמוכים יותר וגבוהים יותר, וביקשו שהמשכורת תחולק בצורה שונה מהרגיל. זה מה שגרם לבעיות.

מבירור קצר העלה אבי שתביעה כזאת היא צרה צרורה. הסיכוי לצאת ממנה זכאי הוא אפסי, כי התביעה משומנת היטב, ועל כל טיעון שיעלה לטובת אבי, הם יעלו טיעון נגדי ויביאו לכך שהוא ישלם קנס של ארבעים אלף שקל, וכמובן – סגירת העסק.

הוא ראה שכלתה אליו הרעה, ובדרך הרגילה אין לו הרבה מה לקוות, אך הוא לא התייאש והחליט להתחזק ביותר באמונה ובטחון. הוא שכר עורך דין מתחיל, חבר מתמחה שזה עתה סיים את חוק לימודי המשפטים.

לצד זה הלך ותלה מודעות מאירות עיניים בכל רחבי בני ברק – "אין עוד מלבדו". המודעות האלו נותרו תלויות זמן רב מאז, ואם מישהו תהה מי תלה אותן, הנה לכם התשובה…

בבוקרו של יום המשפט הוא קרא לכל הילדים. אני הייתי אז בחור וזכיתי גם כן להשתתף במעמד. אבא ביקש מכולנו לומר בפה מאה פעמים "אין עוד מלבדו" ולחשוב על המשמעות של המילים האלה. כך אבא יצא למשפט.

הוא הגיע לבית המשפט 'השלום' בתל אביב, וראה שחדר השופטת נמצא בקומה 6, שם ייערך המשפט. מלכתחילה, לא היה עולה במעלית שרבים הנכנסים והיוצאים בה בכל קומה, בגלל שמירת עיניים, אך משום שסבל על הכליות זו היתה סכנה בשבילו לעלות במדרגות, לכן נאלץ לעלות במעלית.

כשהגיע לקומה 6 התברר לו שהחדר בשיפוצים ועליו לעלות לקומה 7. נו, קומה אחת הוא מסוגל לעלות במדרגות. יצא למדרגות, והנה הוא מגלה שנפל מהפח אל הפחת, משני צידי המדרגות עומדות נשים, והרי אין לעבור ביניהן.

הוא פנה אל השתיים בכל הכבוד הראוי ושאל: "תוכלו בבקשה לפנות את המעבר, כי אסור לי לעבור בין שתי נשים". אחת הנשים שאלה: "האם אנחנו טמאות?" – "חלילה", ענה אבי, "הגמרא כותבת שיש סכנה בדבר. גם לאשה אין לעבור בין שני גברים, ואיני חושב שזה מפני שאני טמא".

הן פינו את המעבר. אבי עלה את גרם המדרגות ולאחר מכן הודה להן: "אני מודה לכן שהתחשבתן ברגשותיי, ה' ישלם שכרכן".

המשפט נפתח, וכבר רואים אות לטובה. המדינה היתה צריכה לשלוח שני תובעים, אך למעשה הגיע רק אחד בדרג נמוך יותר. בעת שאבי נעמד בצד הנאשם, מישהי נופפה לו לשלום. הדבר היה תמוה בעיניו, מי מכיר אותו כאן? ומה לו ולאשה זו?

התברר ששתי הנשים שאבי לא ראה את פניהן כלל, הן השופטת והכתבנית, שיצאו לשוחח בחדר המדרגות, כי החדר המקורי שלהן בשיפוצים…

המשפט התחיל, והשופטת אמרה לתובע: "היהודי הזה נראה לי צדיק. הוא לא נראה לי מישהו שיגנוב את העובדות שלו, לא חושבת שיש מה להתדיין כאן. תצאו החוצה ותעשו פשרה".

אבי השיב: "העובדות חתמו שלא גנבו אותן". התובע ניסה לטעון: "איימתם עליהן בפיטורין", אבל השופטת לא הקשיבה בכלל.

השניים יצאו, והתובע אמר לאבי: "אני רואה שהשופטת הולכת להצדיק אותך. תן לי 2000 שקל ונגמור את הסיפור".

המשפט הסתיים. 2000 שקל הלכו לכפרה, וזהו! הכל השתלשל בצורה מופלאה כל כך, שראו בחוש מי הוא שופט כל הארץ, אין עוד מלבדו.

אבי ירד למטה ונכנס למונית שחיכתה לו, כמו שסוכם. אבא סיפר לנהג את השתלשלות העניינים, והלה התרגש כל כך, שהוא פתח את דלת המכונית וצעק אל העוברים והשבים: "יש אלוקים! אין עוד מלבדו! תדעו שיש אלוקים!"

(מתוך גיליון 'השגחה פרטית')