סיפור מרגש שקיבלנו, בעקבות פטירתו של זקן המשגיחים הרב דוב יפה זצ"ל

סיפורים רבים נשמעו בימים האחרונים על ידי תלמידיו הרבים של מרן, זקן המשגיחים, הגאון רבי דב יפה זצוק"ל. הסיפור שלפנינו, אותו פרסם היום חיים אריה וינברגר, מלמד אותנו כמוסר השכל הן על היחס הנדרש לאשה המשקיעה כל היום בילדים, גם על מידת הענווה של המשגיח זצוק"ל וגם על חשיבות לימוד התורה, וכיצד מסייעים ללומדי התורה משמיים.

להלן הסיפור, כפי שנכתב על ידי חיים אריה וינברגר:
לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד אתו את סעודת הפורים. כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'
ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן. יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור. והתחלתי לספר:

לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח. שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל, ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.
וכה הרצו הם טענותיהם: כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות. המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען, שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, "אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח. ככה זו שותפות מלאה!".
 
הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום. וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.
רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו: "מהיום אתם עושים תורנות. לילה אחד את קמה, לילה אחד המשגיח יקום. פשרה".

הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו, והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם. בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם!
המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו. הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!
אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה. בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים! מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!
סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית "האם הסיפור נכון?!".

עונה לי המשגיח, "זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו". ככה בענוותנותו ניסה לגמד את האירוע.
הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת "זה היה! בדיוק ככה זה היה! במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית! ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג! תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי!".