מצמרר: מחה על כבוד ה' ואז קרה הלא יאמן

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

הרב מאיר צוויבל סיפר בעם בשיעורו את המעשה הבא:

היה פעם אדם אחד, ולו הייתה בת, שלצערו הייתה בינו ובינה מתיחות קשה במיוחד. כל הניסיונות להגיע לעמק השווה עלו בתוהו, עד שהבת החליטה לנתק כל קשר מאביה ולא הסכימה להחליף איתו מילה. כל הניסיונות לפשר ולגשר ביניהם עלו בתוהו, הבת הייתה מבוצרת היטב בעקשנותה. לצערו של האב לא היה קץ- אין לשער כמה כאב גרמה לו ביתו, בשר מבשרו, אשר רחקה ממנו באופן כה חד ולא הסכימה לכל ניסיונות הגישור.

כך חלפו להן שלוש עשרה שנה בהן האב והבת מנותקים לחלוטין ואינם יוצרים קשר כלל האחד עם השני. שבת אחת, בעוד האב מתפלל בבית הכנסת השכונתי, החלו מספר אנשים לדבר ביניהם באמצע התפילה. הדבר הפריע מאוד לאותו יהודי, שכן בבית הכנסת הזה חזר הדבר ונשנה פעמים רבות. מאז ומעולם כאב לו לראות כיצד אנשים מזלזלים בכבוד השכינה, אך אף פעם לא היה אמיץ מספיק כדי למחות על כך ברבים. אותה שבת חש היהודי כי חבריו לספסל הגדישו את הסאה, והוא החליט כי זה הזמן לפעול. בזמן שבין החזרה לקריאת התורה קם היהודי ממקומו, עלה לבימה ודפק עליה בעוז.

שקט עז השתרר פתאום, כולם ציפו במתח לראות מה רוצה אותו מתפלל לומר. 

"נמצאים אנו בבית הכנסת", פתח את דבריו ואמר: "בית הכנסת הינו המקום בו אנו, בניו של מלך מלכי המלכים, באים כדי לשוחח איתו, כדי לשפוך את ליבנו לפניו ולבקש מאיתו חיים, פרנסה, בריאות ושלווה. כאשר אנו משוחחים עם מלך העולם, ויחד עם זאת מחליפים מילה אחת או שתיים עם שכננו לספסל, אנו במו ידינו יוצרים מסך בינינו לבין הקב"ה, מסך אשר מונע מהתפילות להגיע עד כיסא הכבוד. אין לשער כמה גדול צערה של השכינה הקדושה, ברואה את תפילות בניה עולים למעלה אך נתקלים במחסום... הבה נחוס על כבוד שמיים, ונקפיד מעתה כי בבית הכנסת שלנו אין מדברים בשעת התפילה וקריאת התורה, ויהי רצון שבזכות זה יתקבלו תפילותינו ברצון, אמן".
היהודי סיים את דבריו הנרגשים וירד מן הבימה. עבורו המעשה הסתיים, אך היה לכך המשך.

חלפה השבת, ביום ראשון בשעות הבוקר מצלצל הטלפון בביתו של אותו יהודי. הוא עונה, ולתדהמתו על הקו... ביתו שניתקה איתו כל קשר במשך שלוש עשרה שנה!!! אין לתאר מה רב היה אושרו, לרגעים היה בטוח והנה זה חלום, אך קולה של ביתו נשמע מציאותי לחלוטין.

המבוכה הייתה רבה, שנים רבות חלפו, כמה פערים יהיה עליהם להשלים! אך את האב עניין דבר אחד: "מה קרה ביתי שלאחר 13 שנים של ניתוק וניכור כה גדול מצידך את יוצרת עימי קשר לפתע"?

"אייני יודעת מה קרה לי..." נבוכה ביתו, "אתמול בבוקר נתקפתי לפתע געגועים עזים אליך, 13 שנה של ניתוק חלפו עלינו ואין לי הסבר מה קרה אתמול. הרגשתי ממש צורך להרים את הטלפון עוד באותו רגע ולהתקשר אליך. המתנתי בסבלנות עד עכשיו, אך כעת אינני יכולה להמתין עוד- אני רוצה בכל מאודי שנחזור להיות בקשר כבימים עברו..."

האב הנרגש הבין הכל... באותם רגעים בהם דפק על הבימה ולאושני כל המתפללים מחה על כבוד שמיים ברבים, הקב"ה ריכך את ליבה של ביתו לחדש עימו את הקשר.

"וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו". (הרמב"ן על פרשת שמות, יג, טז).

כמה חמור איסור דיבור בשעת התפילה- הרב אהרון לוי בדברים מחזקים: