"מול נרות השבת הדולקים פרצנו שנינו בבכי סוער"

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

את הסיפור הבא סיפר הרב י.מ. וויס, שאותו שמע מכלי ראשון מאת בעלי המעשה.

בירושלים התגורר ילד אחד כבן עשר, שהתקשה מאוד בלימודיו. בני גילו התקדמו ורכשו ידע רב אך הוא התקשה אפילו בזיהוי האותיות... כתוצאה מכך הילד לאט לאט הפך לחריג, כמעט ולא היו לו חברים, הוא ישב בכיתה ולא הצליח לקלוט מאומה. מצבו הלימודי השפיע רהות גם על מצבו החברתי, וכאשר כל חבריו לכיתה היו עסוקים בהפסקות במשחקיהם- הדבר היחיד שאותו ילד יכול היה לעשות הוא להפריע להם במשחק...

בעצתם של מחנכיו, לקחו אותו ההורים למספר מומחים ויועצים בתחום החינוך אשר ניסו להבין מהי מקור הבעיה, אך ללא הצלחה. הילד לא התקדם בכלל, מצבו הלך והחמיר ואף אחד לא ידע להסביר מה גורם למצוקה הנוראה הזאת.

הקושי של ההורים היה גדול מאוד, ואף הילד היה מתוסכל. ניסו לקחת אותו לשיעורים פרטיים אצל טובי המורים, אולם דבר לא הועיל.

בשלב מסוים במהלך השנה הבחין לפתע מחנכו של הילד כי יש שיפור מזערי במצבו, הוא חש התעוררות כלשהי מכיוונו של הילד, הוא החל מתעניין יותר בשיעורים, וגם פה ושם השתתף ושאל כמה שאלות טובות. הזמן חלף, וההתקדמות של הילד אינה נעצרת אלא להיפך- הילד ממשיך להתקדם ולהדביק פערים. כאשר לא היה ניתן להתעלם מהשינוי שחל בו, התקשר המורה להורים כדי להבין, מה הם עשו שגרם לילד לשינוי המבורך שחל בו? האם הייתה על הקו והיא נשמעה נרגשת מאוד. היא החלה לספר למחנך:

"כבר מספר חודשים אני מקיימת שיחות מאוד עמוקות עם בני, הוא פתח את סגור ליבו בפניי, וסיפר לי עד כמה גדולה עוגמת הנפש שלו כשהוא לא מצליח להתקדם בלימודים, שהוא חש מרוחק מכל חבריו ואינו מוצא שפה משותפת עם ילדי הכיתה. היו שיחות בהן בני בכה ללא מעצורים, הוא כל כך רצה להתקדם וללמוד כשאר חבריו, אך הרגיש כאילו מוחו אטום לכל דבר חדש. 'מה יהא עליי?' שאל אותי, 'האם כל ימי חיי אתמודד עם מוח אטום שאינו מבין מאומה?'

"השאלה הייתה נוקבת מידי, והבכי שלו לא נתן לי מרגוע. אולם מה כבר יכלתי לעשות שלא עשיתי עד כה? התחלתי לעודדו ולנחם אותו בדברים: 'בני יקירי, דע לך כי אינך מתמודד לבדך עם כל הקושי הזה, גם אנו הוריך נמצאים יחד איתך וכואבים את כאבך בכל יום. אין לי דרך לתאר בפניך את מה שעובר עליי כאשר אני רואה אותך מתמודד ונכשל, אבל יש שעה אחת בה מוצאת אני נחמה ומתחננת לםני הקדוש ברוך הוא בדמעות שליש: בשעת הדלקת נרות שבת. זוהי שעת רצון גדולה מאוד, אני נעמדת מול נרות השבת הדולקים ושופכת את ליבי בפני בורא עולם ומבקשת ממנו שיפתח את ליבך בתורה.

"שעת הדלקת נרות שבת היא שעת רצון חשובה מאוד, במיוחד לתפילה על הבנים, ואותה מקדישה אני עבורך בכגל שבוע. יש לי עבורך הצעה: הצטרף אליי לתפילה בעת הדלקת הנרות, יחד נשפוך את ליבנו לפני ה' ונתחנן בפניו שיסיר את סגור ליבך ויפתח אותו ללימוד התורה הקדושה!"

הילד הסכים להצעה שלי",  ממשיכה האם בהתרגשות את סיפורה למחנך, "יחד חיכינו בקוצר רוח ליום שישי, לשעת הדלקת הנרות. כשהגיע הזמן בני התייצב לצידי, הדלקתי את הנרות ושנינו יחד פרצנו בבכי, ביקשנו והתחננו לקדוש ברוך הוא שיעזור לבן לצמוח בתורה הקדושה.

"התפילה המרגשת הזאת לא הייתה רק פעם אחת, אלא במשך מספר חודשים תמימים... בכל יום שישי בני מגיע לעמוד לצידי ויחד אנו בוכים לפני ה' ומבקשים שיעזור לנו... עם זהמן גם שאר בני הבית הצטרפו אלינו לתפילות הנרגשות.

"אין לי הסבר אחר", אומרת האם למחנך בקול נשנק, "הקדוש ברוך הוא שומע כל תפילה, וכנראה שהוא קיבל את דמעותיו של ילד קטן המבקש לצמוח בתורה, הדבר לא קרה בבת אחת אולם במשך הזמן חל שינוי, אמנם איטי אבל קבוע, והכל בזכות תפילה זכה מול נרות שבת קודש..."