מטלטל: העשיר הוריש לבני משפחתו... שתי חולצות קרועות ובלויות

יהודי אחד עשיר מאוד התגורר בארץ ישראל. היו לו נכסים רבים, בני משפחתו ידעו עליו דבר אחד בלבד: אביהם היה כנער צעיר במחנות העבודה הגרמניים, ולעושרו הרב זכה בארץ ישראל, כאשר שלח ידו במסחר וה' הצליח בעדו.

חלפו שנים, והעשיר המופלג הסתלק לבית עולמו. לאחר תום ימי השבעה, חפצו בני המשפחה לפתוח את הצוואה ולראות כיצד חילק אביהם את רכושו בין כל בניו. 

התאספו בני המשפחה בבית האב ויחד פתחו את הצוואה. משורה לשורה הלכה תדהמתם והתגברה. בצוואה נכתב בזו הלשון:

"בניי אהובי, לכו נא לבנק פלוני בכתובת פלונית, שם ישנה כספת על שמי. בכספת נמצאות שתי חולצות בלויות, מלאות חורים וקרעים, אני מבקש מכם: קחו את שתי החולצות הללו, כתבו לידן שלט קטן, על האחת כתבו 'מנחות' ועל השנייה 'זבחים', ותתלו אותם במרכז הטרקלין המפואר של הבית..."

בני המשפחה לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. אביהם היה ידוע כאדם עשיר מאוד, והבקשה שלו הייתה תמוהה ולא מובנת. הם המשיכו בקריאת הצוואה: "כולם יתמהו מה פשרן של החולצות התלויות במרכז הבית, אספר לכם מה עומד מאחוריהן".

אותו יהודי היה אוד מוצל מאש, כנער צעיר שרד את אימי השואה, כשהוא עובד בעבודות כפייה באחת ממחנות ההשמדה בפולין. לאחר שבעלות הברית כבשו את גרמניה והנאצים הובסו, נמלט אותו נער צעיר בעור שיניו מאירופה המדממת והבוערת, מותיר אחריו את בני משפחתו שנטבחו כולם על קידוש ה'. כך, ללא מכר וקרוב, עלה על אונייה ושם פעמיו לעבר ארץ הקודש. מיטליליו הכילו פריטים בודדים, וביניהם הייתה חולצה לבנה לכבוד שבת. על גופו הייתה חולצה אחת, את שתיהן קיבל בהיותו באחת ממחנות הפליטים שהקימו האמריקאים לטובת אסירי המחנות המשושחררים.

הדרך לארת ישראל הייתה מייגעת, וארכה יותר מהמשוער, אך בסוף נראו לפתע חופיה של חיפה... ההתרגשות הייתה רבה, לאחר כל הטלטלות הקשות שעברו זכו לעלות לארץ המובטחת... הנער, שהיה צנום ונראה קטן בהרבה מכפי גילו האמיתי בשל הרעב והתלאות הרבות שעבר, ירד בודד וגלמוד מן האוניה. בהיותו כה בודד, לא היה אף אחד שיארל אותו או יקבל את פניו. הוא התגלגל ממקום למקום, עד שלבסוף קבע את משכנו בבית מדרש, ששימש באותם ימים ישיבה לבחורים שניצלו מאירופה הבוערת.

הנער הצעיר, שנפשו חשקה בתורה, הקדיש את כל זמנו ללימוד. לא נותר לו דבר בחייו, מלבד לימוד התורה. הזמן חלף, החולצה שעימה הגיע מאירופה לארץ ישראל כבר הייתה בלויה, וכך גם החולצה הנוספת ששמר לשבת קודש. חורים התגלו פה ושם, והנער הצעיר התבייש לשבת כך בבית המדרש. הוא הפך בדעתו מה ניתן לעשות, עד שעלה במוחו רעיון: ברשותו היה מעיל עליון, האו יוכל לשבת כך וללמוד תורה, וכך אף אחד מהבחורים לא יראה את הקרעים הרבים שבחולצתו!

אמר ועשה. במשך שעות ישב ולמד כשהוא לבוש חולצה ומעליה מעיל. הגיעה עת הארוחה, והבחור נבוך שוב: בזמן הארוחה נהגו הבחורים להוריד את מעילם העליון ולשבת לסעוד כשהם לבושים בחולצה בלבד, והוא אינו יכול לעשות כך! הוא התחבט רבות, עד שהחליט: בכל פעם בסיום התפילה הוא ימהר לעבר חדר האוכל, יסעד את ליבו כשהוא לבוש במעילו, יברך בזריזות ויעלה בחזרה לבית המדרש.

ואכן, מייד בסיום התפילה כשחבריו עוד אמרו את "עלינו לשבח", רץ הנער הצעיר לעבר חדר האוכל, אכל את מנתו במהירות ולאחר שבירך שב לבית המדרש. 

בית המדרש היה ריק מבחורים, שכן כולם היו באותו הזמן בחדר האוכל, לפניו הייתה רבע שעה עד תחילת ה'סדר'. הוא הציץ לעבר ארון הספרים, ואז עלה במוחו רעיון: ביום יש שלוש ארוחות, בכל פעם יש לו רבע שעה עד תחילת הסדר, כלומר ארבעים וחמש דקות ביום שהוא יושב בבית המדרש בגפו... כמה יוכל ללמוד בארבעים וחמש דקות! חבל על כל רגע של לימוד...

קם מיודנו הבחור ממקומו ושלף מארון הספרים גמרא מסכת זבחים. התיישב והחל ללמוד...
עברו להם מספר שנים, החולצות כבר הפכו בלתי ראויות לשימוש, המעיל כבר היה קטן על הבחור, אך הוא המשיך בכל פעם לרוץ לעבר חדר האוכל, לאכול את ארוחתו במהירות לפני בואם של שאר הבחורים ולהספיק עוד כמה שורות בגמרא... עם הזמן סיים הבחור את מסכת זבחים ואף את מסכת מנחות, הכל בזכות החולצה הקרועה...

חלפו עוד מספר שנים, הנער הצנום בגר והיה לאיש, הוא נשא אישה ואף נולדו לו ילדים, במהלך השנים הוא שלח את ידו במסחר וראה ברכה בעסקיו, עד שלאט לאט הפך מעני מרוד לאדם יציב כלכלית, ולאחר כן אף לעשיר גדול. 
 
"אל תזלזלו גם לא בדקה אחת", כתב האב בצוואתו. "בארבעים וחמש דקות ביום שנאספו בין הסדרים, הצלחתי לסיים שתי מסכתות. אל תתנו לזמן שלכם לחלוף בחוסר מעש. את החולצות תתלו בסלון והם יזכירו לכם מה המשמעות של כל דקה בחייכם..."

הרב דוד יוסף שליט"א מספר על ניצול הזמן של מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל: