איך אוחזים נכון את ארבעת המינים ולאן מנענעים אותם

בימי חג הסוכות נוטלים ביד את הלולב והאתרוג, אבל לא תמיד ברור איך בדיוק אוחזים אותם ומה סדר הנענועים הנכון

מי שעומד עם ארבעת המינים ביד לפני הברכה, מרגיש לא פעם קצת מבולבל: איפה מחזיקים את הלולב, לאיזה כיוון פונה האתרוג, ולאן מנענעים קודם. ההלכה בעניין הזה מדויקת וברורה, ויש בה סדר פנימי יפה, שהופך את הרגע הקטן הזה של נטילת ארבעת המינים למשמעותי הרבה יותר ברגע שמבינים אותו. שווה להקדיש כמה דקות להכיר את הסדר הזה לעומק, כדי שברכת ארבעת המינים תהיה לא רק נכונה מבחינה הלכתית, אלא גם חוויה מלאה ומודעת יותר.

נתחיל מהיסוד: הלולב, יחד עם ההדס והערבה הקשורים אליו, נאחז ביד ימין, והאתרוג נאחז לבדו ביד שמאל. ארבעת המינים נאחזים כדרך גדילתם בטבע: העיקר למטה, והראש פונה כלפי מעלה. זו נקודה שכדאי לזכור, כי היא לא רק עניין טכני: הרעיון הוא שכל מין נאחז באותו כיוון שבו הוא גדל באילן או בקרקע, כאילו ממשיכים את הצמיחה הטבעית שלו גם ברגע שהוא כבר ביד.

חשוב גם לשים לב לכיוון שבו הלולב פונה כלפי הגוף. הכלל המקובל הוא ששדרת הלולב, כלומר הגב הקשיח שלו, פונה כלפי פניו של האוחז, ולא הצידה. את האתרוג מצמידים לצד האגודה של הלולב, כך שכל ארבעת המינים נמצאים קרוב זה לזה, כאילו מהווים יחידה אחת.

נקודה שמפתיעה רבים נוגעת לרגע שלפני הברכה עצמה. בזמן אמירת ברכת "על נטילת לולב", לא אוחזים את האתרוג במצב הרגיל שלו, אלא הפוך: העוקץ שלו כלפי מעלה והחוטם כלפי מטה. רק אחרי שמסיימים לברך, הופכים את האתרוג בחזרה למצבו הטבעי, ואז מתחילים בנענועים. ביום הראשון של החג, לפני קיום המצווה, מוסיפים גם את ברכת "שהחיינו", ששייכת לרגעים של התחדשות ושמחה.

כשמבינים את סדר האחיזה הזה, כל התהליך מרגיש הרבה פחות טכני והרבה יותר טבעי. זו לא רק פעולה של החזקת צמח ביד, אלא דרך שנקבעה בקפידה כדי שכל אחד ואחת שיאחזו את ארבעת המינים, יעשו זאת באותו אופן, מתוך כבוד למצווה ולדרך שבה היא הועברה מדור לדור. וברגע שהאחיזה יציבה ונכונה, כל ארבעת המינים כבר מוכנים יחד לשלב הבא, שבו מתחילה התנועה של הנענוע עצמו לכל כיוון וכיוון. כדאי גם לזכור שכל הפרטים הקטנים האלה, שנראים לפעמים מסובכים, נועדו בעיקר לעזור לנו להתרכז ברגע עצמו ובכוונה שבו, ולא להכביד עלינו. זה בדיוק הרגע שממנו אנחנו ממשיכים עכשיו.

סדר הנענועים לשש הרוחות

אחרי הברכה מגיע השלב שהכי מזוהה עם המצווה הזו: הנענוע. התנועה עצמה מורכבת משני חלקים שחוזרים על עצמם – "מוליך ומביא", כלומר מרחיקים את ארבעת המינים מהגוף ומקרבים אותם בחזרה, ו"מעלה ומוריד", כלומר מרימים אותם כלפי מעלה ומורידים אותם. את התנועה הזו עושים לכל אחד משש הכיוונים: ארבע רוחות השמים – מזרח, דרום, מערב וצפון – וגם למעלה ולמטה. בכל כיוון חוזרים על התנועה שלוש פעמים.

לגבי סדר הכיוונים, יש כמה מנהגים. לפי המנהג הרווח, המקובל בקרב עדות אשכנז, מנענעים בסדר הבא: מזרח, דרום, מערב, צפון, למעלה ולמטה. לעומת זאת, לפי מנהג האר"י, הסדר שונה: דרום, צפון, מזרח, למעלה, למטה ומערב. שני המנהגים תקפים ומקובלים, וכל אחד ואחת ממשיכים בסדר שנהוג במשפחתם או בבית הכנסת שלהם. פרט קטן ונחמד שקשור לרגע הנענוע עצמו: יש הנוהגים לכסות את ראש האתרוג באצבעות בזמן שמנענעים, וחוץ מהנענוע האחרון, שבו משאירים אותו גלוי. יש גם מנהג, בעיקר אצל אשכנזים, ליצור בעדינות רחש קל של העלים תוך כדי הנענוע, בעוד שבקהילות ספרדיות נהוג שלא לעשות זאת.

שווה להדגיש: אין כאן "טעות" אם נוהגים לפי מנהג אחד ולא לפי האחר. מי שגדל במשפחה עם מנהג מסוים, או מתפלל בבית כנסת שבו נהוג סדר מסוים, ממשיך באותו סדר, וכך גם מי שעובר בין קהילות שונות ופוגש נוסחים אחרים. העיקר הוא לבצע את התנועה בכוונה, מתוך הבנה שכל נענוע הוא עוד רגע של פנייה ושל חיבור, ולא רק תרגיל מכני של הזזת הלולב מצד לצד.

הנענועים עצמם לא מתבצעים באקראי, אלא במקומות מסוימים ומוגדרים בתוך תפילת ההלל שבימי חג הסוכות. מנענעים לאחר ברכת הלולב, ולאחר מכן שוב בפעם הראשונה שאומרים "הודו לה' כי טוב", ובהמשך פעמיים נוספות ב"אנא ה' הושיעה נא", ולבסוף גם בסיום ההלל, כשחוזרים שוב על "הודו לה'". לפי המנהג הרווח, הציבור בבית הכנסת מנענע בסך הכול תשע פעמים לאורך ההלל, בעוד שמי שמוביל את התפילה מנענע שבע פעמים – ההבדל נובע מכך שהציבור חוזר על הפסוק "הודו לה' כי טוב" אחרי כל אחד מארבעה פסוקים נוספים, בעוד שהחזן מנענע רק בשני הפסוקים הראשונים. בקהילות אחרות המנהג שונה במספר הפעמים המדויק, אבל העיקרון דומה: הנענוע מלווה את התפילה מתחילתה ועד סופה, ולא נעשה בבת אחת.

יש בכל התנועה הזו, של הולכה והבאה, העלאה והורדה, וסבב לכל ארבע רוחות השמים, מסר פשוט וחזק: מזכירים לעצמנו שהקב"ה נמצא בכל מקום, לכל כיוון שנפנה. זה לא רק ריטואל של תנועה, אלא רגע של פנייה בכל הכיוונים, ממש כמו שאנחנו פונים אליו בתפילה ובאמירת תהילים מכל מקום ובכל מצב שבו אנחנו נמצאים.

בחג הסוכות, כשארבעת המינים ביד ואנחנו מנענעים אותם בכל הכיוונים, שווה לנצל את הרגע הזה גם לתפילה אישית. מי שרוצה, יכול להצטרף אלינו ולומר יחד פרקי תהילים לרפואה, לזרע של קיימא, לשלום הבית ולכל מה שהלב מבקש – בדיוק כפי שאנחנו פונים בכל כיוון עם הלולב, כך אפשר לפנות בתפילה בכל רגע, מכל מקום.