כ"א שבט: פטירת הרב משה גאלנטי – סיפור מחזק על כבוד שמים

עוד לא מחוברים לכל מה שיש לנו להציע? הצטרפו לכל הטוב שהכנו לכם ותישארו תמיד מחוברים! הקליקו כאן עכשיו >>>

כ"א שבט: פטירת הרב משה גאלנטי – סיפור מחזק על כבוד שמים
 
רבי משה גאלנטי, היה ראש רבני ירושלים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה, צדיק, חסיד וחכם בשבע חוכמות העולם - חוכמת ההיגיון, המספר, המידות, הטבע, התכונה, הניגון וחוכמת האלוקות. לא היה כמוהו בדורו, פרט לשייח ערבי שגם הוא התמצא בשבע החוכמות. ויתירה מכך - מי שהיה חולה, בא לשייח וביקש ממנו להתפלל לרפואתו.
 
השייח התבודד שעה קלה, אמר "זה יחיה" או "זה ימות", ותמיד צדק בדבריו.
 
כשהגיעו הדברים לאוזניי רבי משה, תמה: "כיצד יתכן שנגלו לפני הגוי תעלומות ספרי החיים וספרי המתים?!" הלך הרב לבית השייח שקיבלו בכבוד גדול. כשהתיישבו שאל השייח: "שמעתי עליך כי איש חכם אתה. האם יש לך ידיעה בחוכמת ההיגיון?"
 
השיב הרב משה: "חנני הבורא מעט מאותה חכמה". "למד אותי את החכמה הזו" ביקש השייח ושניהם למדו עד הערב.
למחרת נכסף השייח לחוכמת ה"מספר" ושלח את מרכבתו להסיע את הרב.
 
הם נשאו ונתנו בחוכמת המספר. כך נפגשו מדי יום ורבי משה החכים את השייח בשאר חוכמות העולם.
 
לבסוף שאל השייח: "האם יש לך ידיעה בחוכמה השביעית, חוכמת האלוקות?" "ברוך ה', בקי אני מעט באותה חוכמה" השיב הרב.
 
"אנא למדני חוכמה זו עד תכליתה!" ביקש השייח.  
"חוכמה זו עלתה לי ביוקר רב", השיב הרב, "לכן לא אלמדך בחינם". "אמור לי את שכרך, ואוכל לתת לך ממון ככל שתחפוץ" אמר השייח.
 
"חלילה לי למכור את החוכמה תמורת ממון! אני מוכן ללמדך רק תמורת חוכמה אחרת" הציע הרב.
 
"ומה היא?", תמה השייח. "מכיר אתה בחולים אשר התפללת עליהם, אם יחיו ואם לאו. חוכמה זו נעלמת ממני. אם תלמדני אותה, אלמד אותך את חוכמת האלוקות" חתם הרב.
 
קדרו פני השייח: "לא אוכל לגלותה לשום נברא". "אם כך", אמר רבי משה גאלנטי, "גם אני לא אוכל לגלות לך את החוכמה השביעית!"
 
לאחר הפצרת הרב, נעתר השייח ואמר: "לך לביתך וקבל על עצמך תענית ליומיים. בארוחה המפסקת אל תאכל בשר ואל תשתה יין. ביומיים הללו תטבול בבוקר ובערב". "אעשה כאשר דיברת" הבטיח הרב.
 
הלך הרב לביתו וצם במשך יומיים. בבוקר לאחר התפילה חזר לשייח. השייח יצא לקראתו ואמר: "נטבול בטרם נבוא למקום הקודש".
 
לאחר שטבלו הגיעו לביתן מלכותי עם שער כסף מגולף בפיתוחי חותם. השייח הוציא מכיסו מפתח כסף, פתח את הדלת, והתגלה אולם מפואר ביותר, ממול תלויה פרוכת רקומה באבנים טובות ומרגליות. השייח נכנס בחרדה והשתחווה שבע פעמים כנגדה.
 
השייח פנה אליו בקול נמוך: "קרב אל ההיכל, הסט את הפרוכת, ותמצא את מבוקשך!"
הרב קרב, הסיט את הפרוכת ולפניו נגלו דלתות זהב משובצות יהלומים. הוא פתח אותן וראה לוח זהב מרהיב ובו מגולפת צורת המנורה ומעליה חרוט: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כאשר אותיות שם הויה גדולות ביותר.
 
אמר השייח ברעדה: "דע לך, שאותיות גדולות אלה הן שמו של הבורא הכל-יכול, שברא את העולם יש מאין ומקיימו גם עתה... כאשר בא אדם ומבקש שאתפלל על חולה, אני טובל ומגיע לכאן ביראה ומתפלל. בסיום תפילתי אני מסיט את הפרוכת ופותח את הדלתות. אם אני רואה שאותיות השם מאירות מעל מנורת הזהב, אני יודע שהחולה יתרפא, ואם הן כבויות, מובטחני שימות".
 
חזר הרב לביתו והתייפח בלב נשבר: "אוי לנו מיום הדין! אם גוי זה, מתוך שידע שזה שמו של ה', עשה לו כבוד כה גדול וירא מפניו וזכה בשל כך לכבוד ויקר, אנו, בניו של המקום וקוראי שמו, מה היה עלינו לעשות, וכמה היה עלינו לירא, ובפרט בהזכירנו את שמו הגדול, ולמה היינו זוכים, אילו היינו יראים כך מפני קדושת שמו יתברך ומכבדים אותו כראוי..."
 
האם אנו חרדים מהבורא, מלאי יראה וכבוד שמים? קטנות האדם מול הבורא, ההסתרה והעליונות של הקב"ה גורמים לו לעיתים לשכוח אותו, לא להבין מה ומי הוא, לעסוק בטפל ולהמעיט מהעיקר.
 
לו רק ננסה מעט לתפוס את גדלות הבורא, נתפלל אליו ועליו, נוכל ואפילו במעט להרבות בכבוד שמים ולעשות לו מעט נחת.
 
אמר הרב משה חיים לוצאטו: "יתפלל אדם תמיד על השבת כבוד שמים, ואם יבקשו בניו על זאת אף שלא תעשה בקשתם הקב"ה שמח בזה"
 
יש לנו אבא גדול, רחב כתפיים, כל יכול, נשים אותו מולנו בכל צעד שלנו, ראשית נפנה אליו, נתפלל, נבקש, נדבר איתו, נאמין שבידיו הכל, שהוא הישועה היחידה שלנו, שהרי אז נזכה לבטח לישועות ונחמות רבות, כי פשוט... אין עוד מלבדו...